כבר עבר יותר משבוע מאז הטיל בוגי יעלון את הפצצה הפוליטית שלו וטרק את הדלת בפרצופו של נתניהו. ליברמן נכנס במקומו והקואליציה התרחבה בעוד חמישה מושבים בכנסת (לאחר שאורלי לוי אבקסיס פרשה מהסיעה). נראה שנתניהו קיבל את מה שהוא הכי אוהב: יציבות שלטונית. אלא שלא הכל דבש. הפרישה של השר לאיכות הסביבה, אבי גבאי, ממפלגת "כולנו" כמחאה על מינוי ליברמן, והזעם המבעבע של שר החינוך נפתלי בנט, שחמד את משרת שר הביטחון לעצמו, רק החריפו את המאבקים בתוך הממשלה. ובתוך כך, שאלת כניסתה של מפלגת העבודה לקואליציה עדיין עומדת על הפרק.
נתניהו וליברמן מעוניינים לסלק את בנט מהדרך, ולכן הם עשו סיבוב פרסה והביעו את מחויבותם לפתרון שתי המדינות, ומצהירים קבל עם ועדה ששלמות העם קודמת לשלמות הארץ. נתניהו ממשיך להחזיק בתיקי החוץ, התקשורת והכלכלה, מה שמראה שהוא מחכה למישהו. איימן עודה הוא לא המישהו הזה, וגם לא לפיד, שמסרב בכל תוקף להיכנס לממשלה, כך שלא נותר אלא הרצוג, שאמור להצטרף לקואליציה תמורת סילוקו של בנט.
התרגיל שקוף ולא מפתיע. נתניהו וליברמן ידועים כמי שמשנים את עמדותיהם באופן ציני כדי לקדם אינטרסים פוליטיים צרים. רק אתמול התחייב נתניהו שמדינה פלסטינית לא תקום במשמרת שלו כדי להרוויח קולות מבנט, וכבר הוא חוזר בו כדי להכניס את מפלגת העבודה לממשלתו. לא שלום עם הפלסטינים מעניין את נתניהו, אלא שותפות עם הרצוג שגם תבטיח לו את סיום הקדנציה בשלום, וגם, על הדרך, תרסק מחדש את מפלגת העבודה.
מה שלא ברור הוא מה מאיץ את הרצוג להיכנס לממשלה ההזויה הזאת, ששניים משריה היותר "שפויים" עזבו אותה כי לא יכלו עוד לסבול את הישיבה המשותפת עם הימין הקיצוני. הרצוג מצידו מלהג זה זמן על "הזדמנות היסטורית מדינית נדירה", שלדבריו מימושה תלוי ב"שינוי במבנה הממשלתי". הוא אמר את זה בעומדו על סף סגירת העסקה הקודמת עם נתניהו כדי לתרץ את כניסתו לממשלה במשרת שר החוץ.
גם היום, לאחר שהעסקה כשלה, הרצוג ממשיך לדבר על אותה הזדמנות היסטורית, ומגדיל להסביר בהרצאה בפני הוועד היהודי האמריקני בוושינגטון "שלא כמו בדורות הקודמים, מנהיגי ערב רבים סובלים פחות מ'התסביך הישראלי' של קודמיהם… אלה מנהיגים שמוכנים לקחת בחשבון גם את שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים וגם את צרכי הביטחון של ישראל. הם מרכיבים למעשה מעין כוח דמוי נאט"ו של העולם הסוני, שמזהה את אותם האיומים כמו ישראל". זוהי נקודת החיבור האמיתית של הרצוג עם נתניהו. שניהם מסכימים שאין פרטנר פלסטיני, ושאין מקום לדבר כיום על פתרון מדיני. אבל לדעתם האביב הערבי יצר עבורם "הזדמנות נדירה" לפסוח מעל הפלסטינים, לגשת ישירות אל המנהיגים הערבים החדשים, ולכרות איתם ברית כנגד האויב המשותף איראן.
הרצוג מסתמך על שיחות רבות עם אותם מנהיגים חדשים, כמו הגנרל סיסי המצרי, יורש העצר הסעודי, המלך הירדני, ושליט האמירויות. כולם מביעים שוב ושוב את סלידתם מאיראן ומהסכם הגרעין אתה, וגם, כמו נתניהו, מאוד מאוכזבים מממשל אובמה שהעדיף את השיעים על פני הסונים. וכאן טמונה הבעיה העיקרית: המנהיגים הצעירים שהרצוג כל כך מתלהב מהם זוכים לקיתונות של ביקורת מהעיתונות האמריקאית שמאשימה אותם בהפצת האסלאם הג'יהאדיסטי הסוני ברחבי העולם, והבית הלבן מסתייג מהם בעליל.
יתר על כן, כוח הנאט"ו הסוני שאמור להיות השותף של ישראל בכינוס הוועידה האזורית מסובך עד צוואר במלחמות אזוריות, הסוחטות ממנו משאבים רבים ומסכנות את יציבות המשטרים. הגנרל סיסי מנהל מלחמה אבודה בסיני; הסעודים מעורבים עד צוואר במלחמה בתימן שאותה אינם מצליחים להכריע בניצחון מוחץ; וההתפוררות של סוריה, עיראק, ולוב מראה שמדינות ערביות מרכזיות "נעלמו" מהמפה. לכן לדבר על ועידה אזורית כאשר המדינות המדוברות מעורבות במלחמות אזרחים נרחבות, המשתרעות מלוב ועד סוריה, אינו יותר מחלום באספמיה. יתר על כן, הממשל האמריקאי אף הוא מעורב עד צוואר בתוך מלחמות האזרחים האלו: חיילים אמריקאים נלחמים עם הכוחות השיעים בעיר פאלוג'ה בעיראק, מובילים את קרבות הכורדים נגד דאע"ש בצפון סוריה, ומספקים מודיעין עדכני לתקיפות הסעודיות בתימן.
צודק הרצוג באומרו ש"מנהיגי ערב רבים סובלים פחות מהתסביך הישראלי", אבל הוא לא שם לב שהם גם סובלים פחות "מהתסביך הפלסטיני". התפרצותו של האביב הערבי דחק את "הבעיה הפלסטינית" מסדר היום האזורי: הדיכוי הישראלי בגדה המערבית מתגמד מול מעשי הטבח של המשטר הסורי נגד אזרחיו; המצור על עזה לא משתווה להרעבה המכוונת של ערים כמו דאריה או מדאיה; סבלם של 10,000 האסירים הפלסטינים כלל אינו דומה לסבלם של 200,000 אסירים סורים שגורלם לא נודע. יתר על כן, האדישות של הממסד הפלסטיני כלפי המתרחש באזור, ותמיכתם של הרשות הפלסטינית וארגוני השמאל במשטרו של אסד יצרו תסכול ותחושה של כפיות טובה. הפלסטינים דרשו תמיכה ערבית וקיבלו אותה, אבל היום הם מתנערים "מאשליית האביב הערבי", ואדישים לסבלם של מיליוני עיראקים וסורים שנטבחים ע"י חיזבאללה, איראן, רוסיה ומיליציות שיעיות למיניהן.
למעשה הפלסטינים הפסיקו להיות בעיה ערבית, הם הפכו לבעיה ישראלית. זה לא אומר כמובן שאותם מנהיגים ערבים יבואו לעזרת ישראל כדי שזו תוכל לקפוץ מעל ראשם של הפלסטינים, ולכונן שלום אזורי שינציח את הכיבוש הישראלי. יתר על כן, אותם "מנהיגים ערבים צעירים" כפי שהרצוג מכנה אותם, נתונים לביקורת אדירה בתוך העולם הערבי. הם מראים שוב ושוב את חוסר האונים שלהם מול איראן ורוסיה, הם לא מצליחים כלל להציל את חייהם של הסונים בעיראק, בסוריה ובתימן שנטבחים ע"י המיליציות השיעיות וצבאות המשטר הסורי והעיראקי. מה שהרצוג מזהה זאת חולשה איומה של משטרים הנלחמים על חייהם, וספק רב אם הם רואים בישראל את קרש ההצלה שלהם.
על כן כניסתו של הרצוג לממשלה לא תביא לוועידה אזורית, מקסימום היא תבטיח לנתניהו שקט עד סוף הקדנציה. האזור הזה רווי בוועידות אזוריות: לא מזמן התקיימה ועידה אזורית בנושא סוריה בווינה שהובילה לשיחות ג'נבה בין אסד לאופוזיציה; גם לוב זכתה לוועידה אזורית משלה; ולאחרונה הצרפתים ארגנו את הוועידה שלהם בהשתתפות מרשימה. אלא שעד כה לא פתרו הוועידות האזוריות ולו בעיה אחת, הן רק החריפו את המצב, כי אין הסכמה ורצון אמתי של הצדדים הלוחמים להגיע לפתרון. תפקידו של הרצוג כשר חוץ יהיה להתמקד בהסברת הכיבוש, תוך ניסיון להדגיש שישראל מוכנה לנהל מו"מ עם הפלסטינים "בלי תנאים מוקדמים". כשר חוץ, הרצוג ייפגש בחשאי עם המנהיגים הערבים החדשים, יחליף איתם מידע וירקום תכניות לעתיד, אבל זה לא ישנה במאומה את המצב העגום של החברה הישראלית.
הכיבוש הפך לבעיה ישראלית, ועל החברה הישראלית למצוא לו פתרון. הכניסה של מפלגת העבודה לממשלה תהיה ויתור ענק לימין הקיצוני המחפש שותפים לרעיון ארץ ישראל השלמה, והיא תעסוק בהלבנת משטר האפרטהייד שהולך ומתהווה מול עינינו. כניסתו של הרצוג לממשלה אינה נובעת מאמונה ב"הזדמנות היסטורית נדירה", אלא בחוסר אמון באפשרות להגיע לפתרון של שלום עם הפלסטינים. על כן כניסתה של מפלגת העבודה לקואליציה תהיה שגיאה היסטורית נוספת, כמו רבות אחרות שהתרגלנו אליהן. התוצאה הישירה של כניסה זו תהיה להגביר את כוחו של הימין והמתנחלים.