קשה היה לצפות מראש את צירופו הפתאומי של ליברמן לממשלה לא רק משום שנדמה היה שהרצוג כבר סיכם עם נתניהו, אלא בעיקר משום שהוא הולך כנגד כל הגיון פוליטי. לאחר מערכת בחירות סוערת ופירוקה של הממשלה הקודמת, שלפיד וליברמן היו שותפים בה, נתניהו נשאר עם קואליציה של 61 ח"כים שתלויה על בלימה, וברור שהיה צורך להרחיבה. השאלה הייתה לאיזה משני הכיוונים המנוגדים נתניהו ירחיב אותה, האם לכיוון הרצוג או לכיוון ליברמן. אין ספק שהשותף הטבעי הוא אביגדור ליברמן, בשר מבשרו של הימין. אבל גם אין ספק שהקואליציה הנוכחית סובלת מעודף קיצוני של ימין קיצוני, ועל מנת לאזן את הסירחון שעלה ממעשיה לא היה מנוס מלפנות למחנה הציוני.
מאז שפרצה האינתיפאדה השלישית באוקטובר האחרון, פרשת רציחתו ושריפתו של מוחמד אבו חדיר ושריפת משפחת דוואבשה, נתניהו נזקק באופן דחוף למחנה הציוני כדי לתת לממשלתו הימנית חזות קצת יותר שפויה. הימין הקיצוני בישראל מנסה בכל כוחו לזעזע את הסטטוס קוו כדי לסיים את היחסים הסימביוטיים בין ישראל והרשות הפלסטינית. הסטטוס קוו באל-אקצה לא מתאים לו, גם לא ההאטה בבנייה בהתנחלויות, ועל כן הוא התמקד בפרובוקציות בהר הבית, בהטלת טרור על פלסטינים והשחתת רכושם.
יתר על כן, ניכר מאמץ של נתניהו והשרים מירי רגב, איילת שקד ונפתלי בנט, לנצל את הרכב הקואליציה כדי להחליש את האליטות המרכיבות את השדרה המרכזית של החברה הישראלית. סופרים ויוצרים סומנו כאויביה של שרת התרבות, בית המשפט העליון הפך למטרה עבור שרת המשפטים, ושר החינוך רוצה לייבא את התכנים של החינוך הממלכתי דתי אל תוך החינוך הכללי בעוד נתניהו מנהל מלחמת מאסף נגד התקשורת החופשית. הדחתו של יעלון סימנה את הכללתה של האליטה הצבאית ברשימת הבלתי רצויים, ונראה כי כאן הגדיש נתניהו את הסאה. הדחתו של יעלון נפלה כרעם ביום בהיר בגלל מקומו המרכזי בממשלה, ומשום שהוא שימש כשכפ"ץ של נתניהו. הוא היה הדמות הביטחונית של מה שמכונה "הימין השפוי", המענה המושלם לכל מתנגדיו של נתניהו מהממסד הביטחוני, כמו ראש המוסד לשעבר מאיר דגן וראש השב"כ יובל דיסקין, שהגדירו את נתניהו כאסון לביטחון המדינה.
צה"ל וזרועות הביטחון, האמורים לנהל את הכיבוש עם מינימום פרובוקציות, סברו שאם אין תהליך מדיני שיתן פתח תקוה לפלסטינים, צריך לפחות להקל על חייהם, לספק רשיונות עבודה, להקל במחסומים, להדק את שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, ולכן צריך כוח פוליטי בממשלה שיבלום את הימין וידחה ככל האפשר את הפיצוץ הגדול הבא. זאת היתה עמדתו של שר הביטחון המודח משה בוגי יעלון, האחראי על צה"ל, אשר דרש להכפיף את הצרכים הפוליטיים לצרכים הביטחוניים.
את יעלון, שהיה שותף לאידיאולוגיה של נתניהו, אי אפשר לכנות "שמאלן". הוא היה הראשון שהסביר לעולם שאין לשאלה הפלסטינית פתרון; כינה את שר החוץ ג'ון קרי "הזוי" בגלל תמיכתו בפתרון שתי המדינות; ואת שלום עכשיו כינה "וירוס" בגלל פעילותם נגד ההתנחלויות; הוא ראה ב"שוברים שתיקה" בוגדים, כי הם מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. אלא שהדחתו לטובת ליברמן שינתה אולי משהו בתפיסת עולמו. בנאום הפרידה שלו מהכנסת וממשרד הביטחון, יעלון כלל לא הזכיר את הבוגדים מהשמאל, אלא בחר לתקוף את "הפשיסטים" מהימין, שלדבריו השתלטו על הליכוד. לפתע גילה יעלון כי מי שפועלים נגד הכיבוש אינם מהווים סכנה לדמוקרטיה, ודווקא מי שבדיוק כמוהו שוללים כל פתרון מדיני, הם אויביו המרים. "נאבקתי בכול כוחי נגד תופעות של הקצנה, אלימות וגזענות בחברה הישראלית, המאיימות על חוסנה ומחלחלות גם לצה"ל וכבר פוגעות בו", הסביר.
יעלון לא מצליח להסביר איך ניתן לקיים משטר של כיבוש מתמשך ללא אופק מדיני וגם למנוע "אלימות וגזענות"; על איזה יסודות אתיים מוסריים אפשר להשתית את השליטה על עם אחר במשך 50 שנה אם לא על בסיס אלים וגזעני; איך אפשר למנוע את "התבהמות" הצבא, כאשר חייליו נשלחים לדכא אוכלוסייה אזרחית ולהשפילה עד עפר, כדי להכריחה להשלים עם הכיבוש כמצב "נורמלי". יעלון אכן ניסה לעשות בדיוק את זה, לשמור על "הנורמליות". הוא והגנרלים שלו חושבים שניתן לאלף את הנכבש, אם רק ייווצרו תנאים מינימליים של דו קיום, שלא יהיה כדאי לפלסטיני הממוצע להתמרד נגד הכובש. האלטרנטיבה לתהליך מדיני היא מה שנתניהו מכנה "השלום הכלכלי", שמירה על מציאות כלכלית חברתית סבירה במינימום חיכוך בין הצבא לאוכלוסייה.
אלא שהמציאות תמיד יוצאת מכלל שליטה. הנער הפלסטיני הכועס היוצא לדקור את החייל במחסום, והחייל המוסת שיורה ללא הצדקה בפלסטיני השרוע פצוע על גבו, מפרים את האשליה הפסטורלית של דו-קיום בין כובש לנכבש, מה גם שהפרובוקטורים מימין עושים הכל כדי לערער את השלווה. כאשר נתניהו מצטרף אליהם ומביע תמיכה עקיפה בחייל הרוצח (באמצעות שיחת טלפון לאביו), ושר הביטחון המיועד ליברמן מארגן הפגנה בבית הדין הצבאי לתמוך בו, הצבא מתפלץ. יעלון, שנוכח שבן בריתו בראשות הממשלה הסתובב לפתע נגדו והדיח אותו, עוזב את תפקידו בזעם.
התפטרותו של יעלון הייתה ללא ספק מכה בבטן הרכה של נתניהו, ויצרה גלי הדף גדולים בציבור. הפרשן הצבאי רוני דניאל, שתמיד הצדיק כל זוועה שהצבא עשה בעזה, הצטרף ללהקת המקוננים הנושאים עיניים לברלין; אהוד ברק צועק "פשיזם" מניו יורק, וכמו סגן הרמטכ"ל יאיר גולן לפניו, הוא משווה את המצב בישראל לאירופה של שנות השלושים בתקופת עליית הפשיזם.
לאמיתו של דבר ההשוואה הזאת היא קצת מופרכת. בישראל לא מתקיימים אף אחד מהפרמטרים שהיו קיימים בגרמניה באותה תקופה: אין אבטלה או אינפלציה; ישראל לא הובסה במלחמה ולא חייבת לשלם פיצויים לאף אומה; וגם אין עליה איום חיצוני של ממש. לעומת זאת אפשר להשוות את מה שעובר על ישראל היום עם מה שקורה בעולם המערבי. ישנו מכנה משותף רחב בין בנימין נתניהו לבין דונלד טרמפ, ששניהם נתמכים ע"י המיליארדר שלדון אדלסון. המקבילה למפלגת ישראל ביתנו היא מפלגתו של ולדימיר פוטין, בעוד שהמקבילות של הבית היהודי הן מפלגת החופש האוסטרית ואחיותיה בצרפת, הולנד וסקנדינביה.
הווירוס הגזעני לא מצטמצם לימין. דבריו של יאיר לפיד נגד "הזועביז" ושל יצחק הרצוג בדבר הצורך "להפסיק לתת תחושה שאנחנו תמיד אוהבי ערבים", מראים כי ההקצנה והגזענות הכו שורשים חזקים בשמאל. אם מפלגת הלייבור הבריטית נגועה באנטישמיות, אחותה הישראלית נגועה ללא ספק בשנאת ערבים. יתרה מזאת, הרצוג סלל את הדרך להכנס לממשלת נתניהו כאשר התנער מהאפשרות להגיע לפתרון עם הפלסטינים, דיבר על צעדי הפרדות חד צדדיים בגדה, ולבסוף אימץ את ההמצאה ההזויה של "ועידה אזורית" כתחליף לסיום הכיבוש. הרצוג שאף להכנס לממשלת הימין מאחר ומפלגת העבודה אינה מהווה אופוזיציה או אלטרנטיבה לליכוד. העובדה שנתניהו העדיף את ליברמן על פניו היא ללא ספק טעות עליה נתניהו ישלם מחיר כבד.
נכון יהיה לומר שהקרב הפוליטי הניטש בתוך ישראל הוא על דמותה של החברה הישראלית: האם התרבות תהיה תרבות פטריוטית או אוניברסלית; האם החינוך יהיה דתי לאומי וגזעני בגלוי או נאור; האם בית המשפט ישפוט על פי ההלכה או על פי נורמות אוניברסליות; האם התקשורת תשרת את השלטון או את הציבור, האם הצבא ישרת את המתנחלים או את ביטחון האזרחים. זהו קרב לגיטימי הניטש היום גם בארה"ב וגם באירופה: שמרנות מול ליברליות, גזענות מול נאורות, ורווחה מול קפיטליזם חזירי. אלא שבישראל קיים מימד נוסף – הכיבוש. זהו משא שהחברה הישראלית נושאת על גבה כ- 50 שנה, והוא מעצים ומקצין עוד יותר את הפילוג והמחלוקת.
ההתפטרות של יעלון מצביעה על כך שלא ניתן להמשיך ולהתחמק מההכרעה. אי אפשר לטאטא את הכיבוש מתחת לשטיח, ועל החברה הישראלית לבחור בין שתי דרכים: מחד, דרכם של נתניהו, בנט וליברמן. מאידך, בנייה של חזית פוליטית רחבה המשלבת ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים הרוצים לחיות בחברה דמוקרטית, שוויונית ופלורליסטית, שתסיים את הכיבוש, תשים קץ לסכסוך המלווה אותנו חמישים שנה, כשהוא מעצים את תופעות "האלימות והגזענות" עליהן דבר יעלון ביום שהתפטר.