על רקע ציון שנתיים למבצע צוק איתן בעזה מתחוללת סערה סביב הסכם הפיוס בין ישראל לתורכיה, שמתמקדת בסקנדלים אך לא מבהירה את המהות. המשפחות השכולות מאשימות את נתניהו בהפקרת בניהן בידי חמאס, בעוד שח"כ חנין זועבי פורעת את החשבון של "המרמרה" בכנסת, כשהיא מכנה את החיילים שהשתלטו על הספינה רוצחים. השאלה המעניינת היא, מהן הסיבות שהביאו את נתניהו וארדואן, שני מנהיגים שהשקפת עולמם רחוקה שנות אור זה מזה, להגיע להסכם, שעד לא מזמן נראה כבלתי ניתן להשגה.
שני הצדדים הכירו בטעותם. הפיצויים שישראל שילמה לתורכיה אכן מהווים הכרה ב"טעות" מצערת שלא הייתה אמורה לקרות. שר הבינוי והשיכון כיום וחבר המטכ"ל באותה תקופה, יואב גלנט, טען בקבינט המדיני ביטחוני שדן ואישר את ההסכם, שתכנון ההשתלטות על המרמרה היה לקוי, והריגתם של תשעה אזרחים תורכים לא היתה מחויבת המציאות. בזמנו הוא הציג תכנית אלטרנטיבית שנדחתה ע"י הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי. גם ארדואן הכיר בטעותו. בתגובה לביקורת שהוטחה נגדו על ידי ה- IHH שההסכם משאיר על כנו את המצור על עזה, הוא הודה בדיעבד שהוא כלל לא אישר את ארגון המשט לעזה.
ובכן, יש פה עסקה סיבובית. נתניהו ישלם לארדואן, שמצדו ינתב את הכסף לרוסיה כפיצוי על הפלת המטוס הרוסי בשמי סוריה ע"י התורכים. נתניהו ביצע סוג של התנצלות בפני ארדואן, שמצדו החזיר לו סוג של התנצלות, ובאותה נשימה גם התנצל בפני פוטין בניסיון להחזיר את היחסים התורכים-רוסים לפסים נורמליים. הפיוס המשולש הזה משרת את שלושת הצדדים, כשלכל אחד מהם יש אינטרסים אסטרטגיים בסוריה. רוסיה רוצה לשמור על נוכחות מסיבית בסוריה בכל הסדר עתידי; ישראל רוצה למנוע את הנוכחות של חיזבאללה ואיראן בגולן; וארדואן רוצה למנוע את כינונה של יישות כורדית בצפון סוריה בגבול הארוך עם תורכיה. כשם שהבעיה הכורדית לוחצת על היבלת התורכית, כך לוחצת עזה על היבלת הישראלית, ולכן נאלצו שני המנהיגים, למרות ועל אף הדם הרע, לשתף פעולה.
יתר על כן, לשני הצדדים יש בעיה עם המדיניות של אובמה. הימשכות המלחמה בסוריה, שהפכה את הכורדים לבני הברית המרכזיים של האמריקאים במאבק נגד דאע"ש, העמידה את ארדואן במצב בלתי נסבל ואילצה אותו לגוון את בני בריתו. נתניהו אף הוא נמצא בוויכוח מר מול ממשל אובמה, והוא חייב לפתור את בעיית עזה העומדת להתפוצץ בפרצופו. כבר במהלך מבצע צוק איתן עמדה בפניו האופציה התורכית-קטארית לסיום המלחמה. חמאס בירך עליה והיא זכתה לתמיכה אמריקאית, אלא שנתניהו דחה אותה ובחר באופציה המצרית, ובכך האריך את משך המלחמה לשישה שבועות עד להכנעת חמאס.
אולם האופציה המצרית קרסה משום שמשטרו של סיסי מאבד את בסיס התמיכה שלו, בעיקר משתי סיבות. הראשונה, בגלל חוסר יכולתו לשקם את מצרים ואת כלכלתה. השניה, מדיניותו כלפי עזה היא למוטט את משטר חמאס ולהחזיר את הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן לעזה. הוא הורס את המנהרות המובילות מסיני לתוך עזה וסוגר את מעבר רפיח הקושר בין עזה למצרים, ובכך מחריף את האסון ההומניטרי שם. הדבר האחרון שישראל רוצה הוא אסון הומניטרי בעזה, אשר ייזקף למדיניות הסגר שלה. ישראל גם אינה מאמינה בכוחו של אבו מאזן להחזיר את השליטה על עזה, וגם לא רוצה בכך. הניתוק בין עזה לגדה המערבית משחק לידיים של ממשלת הימין, אשר מעוניינת להנציח את הכיבוש בגדה המערבית, ולהפריד בין הגדה לעזה. הפילוג בין החמאס לבין הפת"ח מחזק את עמדתם של הטוענים שאין פרטנר שאפשר לעשות עמו הסדר בר קיימא.
ההסכם עם תורכיה מחזיר אותנו אל האופציה התורכית-קטארית, אבל בשינויים משמעותיים, כאשר תורכיה מוותרת על דרישותיה לבטל את המצור ולבנות בעזה נמל ימי, ומסתפקת בהעברת סחורות דרך נמל אשדוד. אין פלא שעזה הגיבה להסכם באכזבה עמוקה. אנשי חמאס ניסו להצדיק את הכניעה של בן בריתם התורכי בטענה שהעמדה הישראלית זוכה בתמיכה של הרשות הפלסטינית, ירדן ומצרים, ולכן ארדואן לא חייב להיות יותר ערבי מהערבים עצמם, ועליו לדאוג לאינטרסים של תורכיה בראש ובראשונה. אבל ההסכם עם תורכיה סוגר לתושבי עזה כל פתח מילוט מהמצור המוטל עליהם מצפון ומדרום.
ההסכמה הישראלית לאפשר לתורכים להכניס סחורות דרך נמל אשדוד אינה מקלה על המצור אלא נותנת לו לגיטימציה, ומותירה את תושבי עזה תלויים לחלוטין בגחמותיה של ישראל. אין בהסכם הזה כל בשורה לבעיית העוני והאבטלה, הוא לא מקל על חופש התנועה של התושבים, והוא לא ישקם את ההריסות שהותיר אחריו מבצע צוק איתן. למעשה ההסכם חושף את האבסורד שבמלחמה שזרעה כל כך הרבה הרג והרס והותירה את הבעיה על כנה ואת חמאס כשליט הבלעדי של עזה.
אפשר לומר שההסכם טוב לארדואן, מיטיב עם נתניהו, ומעניק לפוטין את ההכרה ברוסיה כמעצמה שהוא כל כך שואף אליה. הבעיה היא שהניצחון הטקטי הזה שפותר את המשבר בין תורכיה וישראל, אינו תורם מאומה לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. נתניהו רץ קדימה, מהדק יחסים עם הקרמלין, משקם את היחסים עם תורכיה ועם אפריקה, אבל הוא לא מטפל בחצר האחורית שלו, וכאן האדמה בוערת. צעירים פלסטינים יוצאים עם סכינים ודוקרים אזרחים, חיילים ומתנחלים; הצבא הורס בתים, מכתר כפרים ומונע רישיונות עבודה; ומעגל הדמים רק הולך ומתרחב.
החמאס כבר נכנע, תורכיה ויתרה על כבודה, אבו מאזן ממשיך בתיאום הביטחוני המקודש עם ישראל, וגם המלך הירדני, סיסי ומדינות המפרץ מחזקות את ידיו של נתניהו, ולמרות כל אלה המצב מדרדר. השלום של ביבי עם כל השליטים הערבים גם יחד איננו מבשר שלום עם האזרח הפלסטיני הפשוט. מצבה האסטרטגי של ישראל איתן, והפיוס עם תורכיה רק משפר את מעמדה. שום כוח חיצוני אינו מאיים על קיומה, ואין צבא באזור שיכול להתמודד עם עוצמתה הצבאית. אלא שבעייתה של ישראל אינה חיצונית אלא פנימית, ולבעיה הזאת אין לנתניהו תשובות. הוא יודע לשאת ולתת עם תורכיה, אבל כשהוא מגיע לפלסטינים הוא מאבד את כושר התמרון שלו: אין לו מה לתת והוא גם לא יודע מה לדרוש.
גורלם של השטחים הכבושים תלוי באוויר מזה 50 שנה, ואף ממשלה ישראלית, מימין או משמאל, לא השכילה להציע תכנית מדינית מוסכמת שתביא לפתרון שורשי של הסכסוך. רבין חתם על הסכם בלי להכריע בשאלות הליבה, ובכך יצר כאוס מדיני שרק הימין הקיצוני הרוויח ממנו עד כה. זמן ההכרעה הולך וקרב, אינתיפאדת הסכינים וחוסר האונים של הימין מולה הן סימן מובהק לכך שדרושה אלטרנטיבה אמיצה, אך ספק אם יש מי שיציע אותה במצב הפוליטי הנתון. מה שבטוח הוא שהתשובה לסכסוך עם הפלסטינים אינה נמצאת באיסטנבול, מוסקבה, ניירובי או קהיר. היא נמצאת ברמאללה ובעזה, אלא שנתניהו מסרב בתוקף לחפש אותה שם.