המאבק של הימין הישראלי בשמאל מקבל בימים אלה תנופה. תנועת "אם תרצו", הזרוע המבצעת הבלתי רשמית של הממשלה, החליטה להסיר את הכפפות; לקצץ את הכנפיים של ארגוני זכויות האדם העומדים בדרכה בקמפיין המכונה "השתולים"; ואף לקרוא להוצאתו של ארגון "שוברים שתיקה" אל מחוץ לחוק. התנועה זוכה לרוח גבית משר הביטחון ומשר החינוך, ולשתיקה של הסכמה מצד יתר חברי הממשלה. אין ספק כי המיני-אינתיפאדה הפלסטינית המסרבת להסתיים מהווה דלק המאיץ את הימין להתנפל על כל מה שעומד בדרכו.
לאחר הוצאתה של התנועה האסלאמית הצפונית אל מחוץ לחוק, נזעקו נציגי האוכלוסייה הערבית ונעמדו לצדו של השייח' ראיד סלאח בטענה שעכשיו יגיע תורן של יתר המפלגות הערביות, וראשונה בתור בל"ד. הם טעו, ובגדול. בל"ד אינה מפריעה לימין הישראלי כי היא לא "שתולה". מי שבאמת מפריעים לו הם דווקא הארגונים הישראלים הפועלים נגד הכיבוש.
ממשלת ישראל בפאניקה ויורה לכל עבר. זה התחיל בנאום נתניהו בקונגרס בראשית השנה שנועד להרגיז את הנשיא אובמה ואף לחתור תחתיו; זה המשיך בפגישות מחויכות עם פוטין; והגיע להדרת נציגי האיחוד האירופי מהתהליך המדיני בעקבות החלטתם לסמן את מוצרי ההתנחלויות. נתניהו גייס את מנהיגי האופוזיציה, יאיר לפיד ויצחק הרצוג, להילחם יחד איתו בתנועת החרם (ה- BDS); וערוץ 20 תוקף את הרוויזיוניסט האחרון, הנשיא רובי ריבלין, שהסכים להופיע על אותה במה עם "שוברים שתיקה", הארגון המהווה בד אדום לימין הישראלי. במקום תהליך שלום, אנו עדים להשתקה נמרצת של כל קול המבטא אי הסכמה עם הכיבוש, וככל שתהליך השלום מתרחק, הביקורת נגד הממשלה הופכת להיות יותר רלבנטית, יותר מכאיבה, ובעיקר יותר אמינה.
אולם הקמפיין הימני אינו קל כלל ועיקר. לצורך הוצאת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק לא היה צורך בפרוצדורה מסובכת, אלא בהפעלת התקנות המנדטוריות לשעת חרום. מספיק שבוגי יעלון נותן צו והמשרדים והאגודות נסגרות. ההחלטה עברה ללא התנגדות כמעט, מאחר והפרוגרמה של השייח' ראיד סלאח להקים חליפות אסלאמית יצרה קונצנזוס ציוני רחב נגדו. כך למשל יצחק הרצוג נתן את ברכתו הפומבית למהלך מעל במת הכנסת. לעומת זאת, הוצאתם של ארגונים לזכויות אדם אל מחוץ לחוק דורשת חקיקה חדשה.
יש לשים לב לחלוקת העבודה בימין. בעוד ש"אם תרצו" פועלים להשחיר את פניהם של הפעילים למען זכויות האדם, מי שמקדם את החוק לסגירת אותם ארגונים אינם "העשבים השוטים" של הימין אלא המיינסטרים שלו, ח"כ יואב קיש, איש ליכוד מתל אביב וטייס קרב לשעבר. לאחרונה הושעה קיש ע" יו"ר סיעת הליכוד לאחר שנעדר "מטעמי מצפון" מההצבעה על התיקון לחוק הגיוס, תיקון שביטל את הגזרות שהטיל יאיר לפיד על החרדים.
האמת היא שהמערכה לדה לגיטימציה של ארגוני זכויות האדם לא התחילה היום, ולאו דווקא בימין. מי שטבע את הביטוי "בלי בג"צ ובלי בצלם" היה לא אחר מאשר ראש הממשלה רבין בתקופת אוסלו. זה היה כשרצה לתרץ את מסירת הרובים למשטרה הפלסטינית, אשר לטענתו תוכל להילחם טוב יותר בחמאס, ללא ארגוני זכויות אדם שיעמדו בדרכה, ובלי בג"צ אשר פסל בשעתו את ההחלטה לגרש 415 פעילי חמאס ללבנון. האמירה הזאת לא עזרה לרבין. אמנם ערפאת בשעתו ואבו מאזן היום הוכיחו שהם נלחמים בחמאס בהתאם לציפיות שתלה בהם רבין, אבל הימין לא השתכנע, כינה את רבין בוגד, והתיר את דמו. מאז, ההסתה נגד השמאל הלכה וגברה למרות כל ניסיונות הפיוס עם המתנחלים, ממשלות האחדות, ההתנתקות המוחלטת מהערבים, והניסיונות הפתטיים של כמה ח"כים המזוהים עם השמאל להישמע יותר פטריוטים מאחרון המתנחלים.
ככל שהשמאל התנער מהערבים, גברו תוקפנותו של הימין וכוחו. ככל שמפלגת העבודה ומרצ התנזרו מכל מגע עם הפלסטינים, עלתה חשיבותם של ארגוני זכויות אדם שבאו למלא את הריק הפוליטי שהותירו מי שהיו אמורים לעמוד מול הימין ובריונותו הפשיסטית. שלום עכשיו (שהתמקדו במעקב אחר ההתנחלויות), הוועד נגד עינויים, בצלם, שוברים שתיקה, יש דין, מחסום וואטש, המוקד להגנת הפרט, גישה, רופאים לזכויות אדם – נראה שלא נותרה עוולה שהכיבוש הישראלי גורם שאיננה מכוסה על ידי תחום טיפולה של עמותה.
כאשר הימין הקיצוני מנהל את המדינה; ואילו השמאל – המחפש קונסנזוס במקום צדק – ממשיך את הטעות של המחאה החברתית מקיץ 2011, מתנער מהפוליטיקה ובוחר לעסוק בגז וביצחק תשובה במקום בכיבוש, הארגונים והעמותות לזכויות אדם מרגישים חסרי אונים, ללא יכולת להשפיע על קבלת ההחלטות. התסכול והייאוש דוחפים אותם לחו"ל, שם הם זוכים לאוזן קשבת ולהערכה. הם יכולים להתגאות בכך שהעולם אתם, ולטפח תקוות שממשלות האיחוד האירופי והבית הלבן יעשו את מה שמפלגות השמאל אינן עושות.
אולם המתקפה של הימין על ארגוני השמאל מראה גם את מגבלותיו, ואת חולשתו הפוליטית והמוסרית. הימין רוצה להרוג את השליח המתריע מפני המשך הכיבוש במקום להתמודד עם הכיבוש עצמו. מי שמאיים על ממשלת הימין הם לא המחנה הציוני או עמותות השמאל, אלא 4 מיליון פלסטינים החיים תחת כיבוש ואינם קונים את "השלום הכלכלי" של נתניהו. ישראל בשנת 2015, שלא כמו גרמניה בתקופת ויימאר, היא מדינה משגשגת וחברה ב-OECD. ישראל אינה עומדת על סף מלחמה לכיבוש שטחי מחיה חדשים במזרח, אלא מול עולם ערבי העובר טלטלה מדינית וחברתית אדירה. אך להבדיל מחברותיה ב-OECD, ישראל סוחבת על גבה את דבשת הכיבוש, והמשותף לימין ולשמאל הישראלי הוא שאין להם תשובות כיצד לפתור את הבעיה הזו. המתח בין השאיפה להיות אומה מודרנית המקובלת על משפחת העמים ובין המשך הקיום של משטר קולוניאלי בשטחים הכבושים, מהווה ללא ספק איום על דמותה ועתידה של החברה הישראלית.
המוזר בהצעת ההחלטה של חה"כ קיש לסגור את עמותות השמאל הוא הטענה כי אותם הארגונים "פוגעים ביכולתה של ישראל להגן על עצמה ו/או מסכנים את צביונה כמדינה יהודית ודמוקרטית". זהו עולם הפוך: לא הימין, שעמד מאחורי רצח של ראש ממשלה נבחר, ומפר כל חוק בשטחים הכבושים, ועתה פוגע בחופש הביטוי וההתארגנות – הוא האיום על ישראל, אלא דווקא הארגונים החרדים לדמוקרטיה הישראלית ופועלים בשמה. הבידוד הבינלאומי של ישראל, וסירובם העיקש של הפלסטינים לקבל את הכיבוש, הם שעומדים ביסוד המבוי הסתום של הימין הישראלי. המתקפה על ארגוני השמאל מבטאת פניקה, חוסר אונים, ואי יכולת לקרוא את המציאות ולהתמודד עמה.
זירת ההתמודדות עם הימין הישראלי אינה בחו"ל אלא כאן, והדרך לעשות זאת היא קודם כל במישור הפוליטי ולא רק במישור ההסברתי. כל עוד יימנע השמאל מהמאבק נגד הכיבוש, וימשיך לנסות ולכבוש את דעת הקהל על בסיס "חברתי" בלבד, ימשיך הימין למשול. על השמאל הישראלי להחליט אם הוא גרורה או אלטרנטיבה לימין. כדי להיות אלטרנטיבה עליו לסגור את הפרצה דרכה מסתנן הפשיזם, והיא הפילוג בין יהודים לערבים, בין ישראלים לפלסטינים.
בעוד הימין הישראלי הוא חלש ומבודד בזירה הבינלאומית, השמאל הציוני מרגיש מיואש ומבודד בחברה שלו. הדרך לצאת מהמבוי הסתום הזה היא להקים חזית יהודית-ערבית משותפת החורטת על דגלה שתי סיסמאות פשוטות: לא לכיבוש, כן לצדק חברתי. זוהי הדרך היחידה לחולל מהפכה חברתית ומדינית שתשנה את דמותה של המדינה, ותבטיח את שלומם של הישראלים והפלסטינים כאחד.