בימים אלה עוברת ישראל גל של אלימות שלא ידעה כמותו זה יותר מעשור, שמתאפיין בגופות אזרחים ישראלים המוטלות ברחוב לצדן של גופות ילדות וילדים פלסטינים "שנוטרלו" ע"י כוחות הביטחון. ואף על פי כן, כאשר שר החוץ האמריקאי מגיע לביקור, התקשורת הישראלית מתקשה להביע עניין, והאמריקאית אפילו אינה מזכירה את הנושא. נראה שקרי בא להעיף מבט על המחזה הסוריאליסטי הזה, להסתכל בלבן שבעיני הפלסטינים והישראלים, למלמל כמה מילים לפרוטוקול, ולחזור כדי לדווח לנשיא.
אובמה מצדו מוטרד הרבה יותר מטרור אחר, זה שמשתולל באירופה. וגם הטרוף של המועמדים הרפובליקאים לנשיאות, המתחרים ביניהם מי יותר גזעני כלפי מהגרים, מוציא אותו מדעתו. קרי היה יכול להציע לאובמה לקרוא את "על העיוורון" של ז'וּזֶה סאראמאגוּ, כדי להבין טוב יותר את מה שמתרחש בישראל. למרות שמפאת עיסוקיו הרבים של הנשיא, סביר להניח שהוא היה דוחה את ההצעה עד לסיום הקדנציה.
טרם הגעתו של קרי לביקור בישראל, הודיע נתניהו, בדרכו הבוטה, כי נוכחותו של שר החוץ אינה רצויה ואפילו מזיקה. אם קרי רוצה לדבר על הקלות לאוכלוסייה הפלסטינית, אמר נתניהו, עליו להכיר בגושי ההתנחלויות. זה בדיוק אותו תנאי מכשיל שהציב נתניהו בפני אבו מאזן, כאשר קבע שעל האחרון להכיר בישראל כמדינה יהודית, אם הוא רוצה במו"מ מדיני. התנאים המכשילים שנתניהו מציב, כדי להרחיק אותנו מהסדר פוליטי, עוזרים לו אולי לקיים את הקואליציה, אבל אזרחי המדינה משלמים על כך בגל של דקירות ודריסות.
לא רק בנושא השלום, אלא גם בנושא הביטחון, נתניהו מקדש את "שב ואל תעשה". הוא שב ודוחה את הדרישה לפתוח במבצע "חומת מגן 2". לטענתו אין בכך צורך, משום שישראל ממילא נמצאת בתוך הערים הפלסטיניות, ויכולה לעשות בהן ככל העולה על רוחה. גם כוחות הביטחון הפלסטינים אינם מהווים יעד. הם הרי נהרסו באותו מבצע ונבנו מחדש על ידי הגנרל דייטון לצורך התיאום הביטחוני הקדוש עם ישראל. אין גם טעם להטיל מצור על אבו מאזן, כי הוא, בניגוד לערפאת, מתנגד לאינתיפאדה, ובכל מקרה אין לו תחליף.
הבעיה היא, שישראל סובלת כרגע מעודף ניצחונות. את ערפאת היא נצחה במבצע חומת מגן; את חמאס היא הכתה שוק על ירך במבצע צוק איתן; ארגון הפת"ח על הקרשים, וחמאס מלקקת את פצעיה. המבצעים אזלו כי נגמרו המטרות. זה מצב אידיאלי, המאפשר לנתניהו לחלום על "שלום כלכלי"; לנפתלי בנט – על סיפוח שטחי סי; ליעלון – על דו קיום עם האוטונומיה הפלסטינית; ולכולם ביחד לרסק את האופוזיציה, המדברת על פתרון שתי מדינות לשני עמים, כאילו היא חיה בניינטיז (על פי בנט). עכשיו כשהוא מאה אחוז בשלטון, נתניהו יוכיח לעולם, סוף סוף, איך ניתן לאלף את הנמר, ולהפוך אותו לחתלתול. אם לא נכניס לראשם של הפלסטינים רעיונות על מדינה עצמאית, הם יקבלו בהכנעה את השלום הכלכלי. כי מה בסך הכל רוצה בנאדם? פרנסה! ומה עם עצמאות ושוויון? אלה הם מותרות, שהפלסטינים יאלצו לוותר עליהם.
אז זהו, שלא. משום מקום צצים להם ילדים וילדות סוררים, המכוונים את מרד הנעורים שלהם להתקפות חסרות אבחנה על אזרחים יהודים. מתברר שקל יותר לנצח את פת"ח ולהביס תנועה פנטית כמו חמאס, מאשר להכניע את רצונו של הנוער לחופש. אפשר לנצח את חאלד משעל וחסן נסראללה אבל קשה יותר לנצח את מרק צוקרברג.
הילדים והילדות האלה אינם הבעיה של ישראל לבדה. הם בעיקר הבעיה של הרשות הפלסטינית והעומד בראשה. ילדים לא אמורים לצאת למסעות דקירה עם סכינים, קולפנים או מספריים. הרשות הפלסטינית צריכה לשאול את עצמה איך קרה, שיותר מעשרים שנה אחרי החתימה על הסכם השלום עם ישראל, אין לנוער הפלסטיני מה להפסיד. יותר מכל זאת תעודת עניות לחברה הפלסטינית, ובעיקר למנהיגיה. הילדים האלה אינם גיבורים, הם קורבן. קורבן לכישלון המנהיגות הפלסטינית להתמודד עם הכיבוש. הם כתב אישום נגד אלו ששיווקו את אשליית אוסלו והשלום המדומה, ובאותה מידה נגד אלו הטוענים שאפשר לחסל את ישראל באמצעות טילי קסאם ומנהרות. אלה גם אלה ניצבים במערומיהם מול הילדים המתים, ומשבחים את גבורתם. מה כבר נשאר להם להגיד, כאשר כל מה שמעניין אותם הוא לשמור על שלטונם ולהילחם זה בזה.
איך מתמודד נתניהו עם הילדים? הוא מעניש את משפחותיהם ואת סביבתם, בדיוק באותה דרך שגרמה להם מלכתחילה לצאת לרחובות "חמושים" בסכינים. הוא מפריד כביש מכביש, תחנה מתחנה, שכונה משכונה, ערבי מיהודי, ומקים עוד מחסומי בטון ועוד גדרות. וכך, מבלי משים, נעלם לו "השלום הכלכלי", והפנטזיה של דו קיום בצל כיבוש. 800,000 פלסטינים חיים מהכנסותיהם של העובדים בהתנחלויות, בערי ישראל ובשדותיה. הם חלק אינטגרלי מהמשק הישראלי, גם אם נשארו שקופים. ומה עכשיו? לגרש משפחות לעזה? למנוע היתרי עבודה? להרוס בתים? לעצור ללא הבחנה? ואם אין שלום, לא כלכלי ולא מדיני, מה נשאר? נשאר כיבוש צבאי, וחזרה אל הניינטיז שהימין כל כך מתעב.
ומה לגבי אבו מאזן? הוא לא רלוונטי. באין מו"מ, כל מה שנשאר לו הוא לשבת ברמאללה ולהתבונן במתרחש. הוא לא מעודד אלימות אבל גם לא מגנה אותה; הוא לא יוזם שום צעד כדי לא להרגיז את האמריקאים או אפילו את הישראלים; השוטרים שלו ממשיכים את מלחמתם נגד החמאס, במאמץ לשמור על כסאו. הם לא מגיעים למחסומים להתעמת עם הישראלים, ויודעים להיעלם כאשר הצבא הישראלי נכנס לערים ולמחנות הפליטים. מסתערבים נכנסים לבית חולים תוך יריות על מבקרים? זאת לא הבעיה של אבו מאזן ושוטריו. זאת הבעיה של בית החולים, שלא ברר את זהות הפצוע, ולא קרא לצבא הישראלי לבוא ולעצור אותו. אמנם, בתי החולים בתל אביב מחויבים, מטעמים הומניטריים, לסייע לפלסטיני שנפצע בפעולה אלימה, אבל בתי החולים בירושלים או בחברון אינם רשאים לעשות זאת.
לא משנה איך נקרא לה – אינתיפאדה, גל אלימות, פרץ זעם – ברור שעל פנינו טופחת מציאות חדשה. בסתר לבו מקווה נתניהו שהגל הזה יעבור מהר, ויישכח כפי שנשכחות כל המלחמות וקורבנותיהן. גם אבו מאזן מחכה שהגל יעבור, כמו נידון למוות שהחבל כרוך סביב צווארו. גורלו נתון לא רק בידי נתניהו, אלא גם בידי הילדים שאיבדו תקווה לעתיד טוב יותר.
בינו לבין עצמו מייחל אבו מאזן שיקרה נס, שהישראלים יבינו סוף סוף שהימין מוביל אותם לאסון, ויעשו אינתיפאדה משלהם. או לחלופין, שאורן חזן יתחרפן סופית ויפיל את הממשלה; או שנתניהו יחליט לחזור לשותפות עם מפלגת העבודה ולחדש את התהליך המדיני, שרק בו טמונה סיבת קיומו. אבל, אם לשפוט על פי ביקורו האחרון של קרי, אין לאבו מאזן למה לצפות. הישראלים והפלסטינים מתקרבים לרגע האמת. מנהיגיהם לא השכילו להוביל אותם לקראת פתרון, והם יצטרכו, במוקדם או במאוחר, לתת על כך את הדין.