Clik here to view.
קטיף רימונים באזור רוחה, אוקטובר 2015
הביטוי החלטה היסטורית מתגלגל שוב ושוב בפיהם של פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית, כולל הערבים. אתמול אישרה הממשלה הימנית והגזענית ביותר שידעה ישראל עד היום את תכנית הסיוע הגדולה ביותר שהוקצתה אי פעם למגזר הערבי, בסכום של 15 מיליארד שקל. איך זה יתכן?
רק אתמול הוצא הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק, והכל התנבאו שזוהי רק ההתחלה; נציגי עמותות השמאל מתכוננים לענוד טלאים צהובים; "גדר חיה", ספר המספר על רומן בין יהודייה וערבי נפסל לתכנית הלימודים; וברקע עוד מהדהדת קריאתו של נתניהו "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי". הארץ רותחת, מילים כמו שתולים וניאו פשיסטים משתלטות על השיח הציבורי, ולפתע, לכמה שעות, השפיות חוזרת. כולם – ימין ושמאל, יהודים וערבים – מאוחדים מאחורי הצעד ההיסטורי, שבבסיסו עומדות שלוש מילות קסם: "תיקון מנגנוני ההקצאה". אותם המנגנונים שעד כה אפשרו להפלות יהפכו למנגנוני השוויון. הללויה.
עדיין לא ברור מהי המשמעות הכלכלית של התכנית, אולם תוכנה הפוליטי ברור, ולכן הוא באמת היסטורי. מדינת ישראל מכירה בפעם הראשונה שאזרחיה הערבים הם כאן כדי להישאר, ומעכשיו כל משרדי הממשלה יקצו לערבים תקציבים עלפי חלקם היחסי באוכלוסייה. כפי שהגדירה זאת היום (31.12.2015) מירב ארלוזורוב בדה מרקר: "לוקחים מהיהודים את מה שלא הגיע להם ונותנים לערבים את מה שכן מגיע להם."
אכן, הגיעו ימי משיח! אותה הממשלה הפועלת להדגיש את אופייה היהודי של המדינה על חשבון אופייה הדמוקרטי, פועלת בניגוד לכל מהלך ההיסטוריה עד כה, ומחזקת את אופייה הדמוקרטי השוויוני על פני העדפה ליהודים. עד כה רק לקחו מהערבים, והיום מתחילים להחזיר להם. עברו כלא היו ימי בן גוריון ותכניות "ייהוד הגליל"; בכרמיאל, נצרת עלית ואפילו בעפולה, שקמו כדי לבסס את הרוב היהודי בגליל, מתגוררות משפחות ערביות רבות שהגיעו מהכפרים הסובבים אותם. המציאות חזקה יותר מכל מדיניות.
כדי להבין כיצד נוצר קונצנזוס לאומי יהודי ערבי סביב החלטתה של ממשלה ימנית קיצונית, צריך להיכנס לנבכי המציאות הישראלית, שבה הפוליטיקה והכלכלה לא תמיד הולכות יד ביד. חלק מהמבקרים הערבים של התכנית השאפתנית טוענים שהממשלה נאלצה לקבל את התכנית הזאת בלחץ ארגון המדינות המפותחות והאיחוד האירופי, וכי התוספת האמתית לתקציב של הישובים הערבים עומד על 2.5 מיליארד שקל בלבד.
יש בדברים אלו אמת אבל לא את כל האמת. בישראל של היום, המשולבת היטב בכלכלה הגלובלית, מתקיימות שתי מערכות נפרדות: לצד הצבא, שירותי הביטחון, והמנגנונים הפוליטיים, מתקיימת מערכת אזרחית לא פחות חשובה ואסטרטגית לקיומה של המדינה, המורכבת מהגורמים המקצועיים באוצר ובבנק ישראל. כשם שהגנרלים מסתמכים על הערכות מודיעיניות, כך אנשי האוצר ובנק ישראל מסתמכים על גרפים וסטטיסטיקות. כיום המודל הכלכלי הישראלי מעוות ואינו יעיל משום שכ- 20% מהאוכלוסייה בקושי משולבת בכלכלה. היא צורכת בריאות, חינוך, רווחה ותשתיות, אבל תרומתה למשק נמוכה מאוד משום שהאפליה הממוסדת, שנובעת ממניעים פוליטיים דחקה אותה לשוליים. מי שעוסק בתעסוקה וכלכלה במגזר הערבי יודע היטב, שמאז שישראל התקבלה לארגון המדינות המפותחות, ואפילו קודם לכן, משרד האוצר פועל על פי אמות מדה מקצועיות. למעשה, בכל אותן שנים שפוליטיקאים מנעו את השנויים המבניים שיאפשרו לאוכלוסייה הערבית להשתלב בכלכלה הישראלית, הם פעלו בניגוד להגיון הכלכלי.
מזה מספר שנים שהאוצר ומשרד ראש הממשלה מקצים משאבים על מנת להתמודד עם שיעור ההשתתפות הנמוך של נשים ערביות בשוק העבודה. גם יזמים ערבים לא מחכים לממשלה ומנסים שוב ושוב לפרוץ את דרכם הכלכלית, רבים מהם בהצלחה לא מבוטלת. ההשתלבות של היזמים הערבים ובעלי המקצועות החופשיים בכלכלה הישראלית הפכה למציאות קיימת, למרות הסטייה הגזענית והימנית החריפה של הפוליטיקה. האזרח הערבי עשה שימוש מושכל באזרחותו על אפם ועל חמתם של הפוליטיקאים. לכן החלטת הממשלה משחזרת את האמרה של צ'רצ'יל: If you can’t beat them join them. אם אי אפשר לנצח אותם, הבה נצטרף אליהם.
אלא שהחלטת הממשלה לא מסיימת את הפרשה, אלא רק מתחילה אותה. כדי להגשימה, התכנית הזאת זקוקה להרבה רצון טוב וגם יכולת. גם אם נניח שכל השרים יקיימו את החלטת הממשלה, ויקצו תקציבים על פי חלקה היחסי של האוכלוסייה הערבית, עדין נשארת שאלת מפתח: האם נציגיה הערבים של האוכלוסייה הערבית ידעו לעשות שימוש מושכל בתקציבים?
שימוש מושכל בתקציבים דורש את ההשתתפות הפעילה של שלושה גורמים ערבים: הפוליטי, כלומר הרשימה המשותפת; ארגוני החברה האזרחית על העמותות הערביות הרבות שקמו במשך השנים; והגורם השלישי החשוב מכולם – השלטון המקומי. הקושי הגדול טמון בכך, שבמשך 40 השנים האחרונות הפערים בין החברה היהודית לערבית הסיגו את החברה הערבית אחורה. על כך יעידו מעמדה הירוד של האישה הערבייה, מצב החינוך, העליה בפשיעה ובאלימות בישובים הערבים, וכמובן מדדי העוני ואבטלה.
למצב הקשה בו נתונה החברה הערבית יש ביטוי פוליטי. החברה הערבית נכנסה למאה ה- 21 כשהיא שמרנית ודתית יותר מאי פעם בעבר. רק לפני חודשיים היינו עדים להתפרצות המונית בהנהגת התנועה האסלאמית הצפונית מאחורי הסיסמה "אל-אקצא בסכנה". זוהי האג'נדה הלאומנית דתית שנותנת את הטון כיום, והמפלגות והשלטון המקומי נגררים אחריה כאשר הם משביתים את בתי הספר והשירותים המוניציפליים כאות הזדהות עם התנועה האסלאמית. החזרה אל הדת חיזקה את החברה הפטריארכלית, והבחירה של ראשי מועצות על פי מפתח חמולתי פוגעת בצורה אנושה בתפקוד של הרשות המקומית בכל התחומים. לכן, הנושא אינו מתמצה בהקצאת תקציבים, והוא תלוי בשאלה איך ישתמשו בתקציבים האלו. אם הם ישמשו למימוש הבטחות למינוי אנשים על פי מפתח משפחתי ולא על פי כישוריהם, התוצאה תהיה הרסנית.
על מנת שהתכנית השאפתנית תצליח, דרושים שני שינויים בסיסיים ועמוקים, כאשר הראשון תלוי בפוליטיקה הישראלית. ישראל חייבת לעבור שנוי פוליטי עמוק שיתאים להיגיון הכלכלי. לשוויון התקציבי חייב להתלוות שנוי השיח והגישה כלפי העם הפלסטיני, וכחלק מזה שינוי הגישה כלפי האזרחים הערבים במדינת ישראל. אם המדינה רוצה בשילובם של הערבים בכלכלה היא אינה יכולה להמשיך להדיר אותם מהפוליטיקה. אם היא רוצה לשלב את האוכלוסייה הערבית, היא לא יכולה להתייחס אל נציגיה בכנסת כבוגדים, ולהתעלם מקיומם. ללא שילובם הפוליטי של הערבים, תהפוך התכנית הזאת ללא יותר מ"דיו על הנייר" כמאמר הפתגם הערבי.
השנוי השני, שהוא לא פחות חשוב, חייב להתרחש בתוך החברה הערבית. מה הטעם לדבר על תקציבי תרבות אם ספרים והצגות מצונזרות על ידי מוסדות מקומיים? מה הטעם בתחבורה ציבורית אם נשים מתבקשות להישאר בבית, ואסור להן לרוץ במרתון או לעסוק בספורט? איך ניתן לעודד את הנוער להיפתח לעולם המודרני אם המערב מוצג ככופר וחוטא? באותה מידה שהממשלה לא יכולה להחליט על שוויון ובו בזמן להסית לגזענות, כך גם המנהיגות הערבית אינה יכולה לדרוש שוויון כאשר היא לא מכירה בשוויון בין גברים ונשים, בחופש הביטוי והיצירה, ובזכותו של אזרח לחיות על פי דרכו, ולאו דווקא על פי תכתיבי הדת והמסורת.
למרות כל האמור לעיל יש מקום לאופטימיות. החלטת הממשלה הזאת מראה כי המציאות חזקה יותר מכל דוגמה ואידאולוגיה גזענית. מצד שני היא משקפת את השאיפה של האזרח הערבי לממש את אזרחותו, על אפם ועל חמתם של המטיפים לשנאה ופירוד, שמטרתם להחזיר את החברה הערבית 1384 שנים אחורה, לימי הנביא. החלטת הממשלה מסמלת יותר מכל את העובדה, שלמרות השסע והפילוג, החברה הישראלית מתקדמת באופן פרדוקסלי לקראת שוויון אזרחי, ומשנה אט אט את דמותה. אלף חוקים, ואיסורים לא יצליחו למנוע זאת.