עזרו להפיץ את המסר – תרמו כאן
השמאל שכח מה זה להיות יהודים, אומר אבי גבאי, המנהיג החדש של מפלגת העבודה, ויש מידה של צדק בדבריו. שהרי לאחר שהימין לקח לידיו את המונופול על היהדות, וכרך אותה בתמיכה בכל מיני מרעין בישין, כמו למשל תמיכה בכיבוש ובגזענות, הוא העמיק את הניכור של השמאל כלפי היהדות, מה שעולה לשמאל באובדן הסיכוי לכבוש את השלטון.
המושג "יהודי" הוא ללא ספק רחב מאוד, ומקובל לחשוב שהוא כולל את כל מי שאמו יהודיה, אך ככל הנראה לא לכך התכוון גבאי. הוא דאג לצמצם את מי שראויים להיות שותפיו בסדרה של החרגות: תחילה החריג את "הרשימה המשותפת" כשהצהיר שלא ישב איתם; אח"כ שלל את הלגיטימיות של חברו למפלגה ח"כ זוהיר בהלול, משום שלא השתתף בארוע לציון 100 שנה להצהרת בלפור; הוא המשיך לקרוץ לימין המתנחלי בקביעה כי למען שלום אין צורך להוריד התנחלויות; והברקתו האחרונה היתה תמיכתו בעמדת הממשלה לגרש את מבקשי המקלט לרואנדה. כאילו לא די בכל אלו, הוא צמצם עוד יותר את הגדרת היהדות כאשר החזיר עטרה ליושנה והשתמש בשפה המרוקאית כדי לתקוף את נתניהו תוך ציטוט סבתו שהייתה אומרת "حشومة عليك", או בעברית צחה, התבייש לך. בקיצור להיות יהודי "אסלי" זה להיות מרוקאי.
אלא שמה שגבאי עושה בתמיכתה המלאה של מפלגת העבודה אינו שונה ממה שעושה בימים אלה הנשיא טראמפ בכבודו ובעצמו. בעוד גבאי מגבה את גירושם של עשרות אלפי מבקשי מקלט מאפריקה, טראמפ מגרש 60,000 מבקשי מקלט מהאיטי שהגיעו לארה"ב בעקבות רעידת האדמה שהרסה את מדינתם בשנת 2010. במילים אחרות "להיות מרוקאי" זה טרנד עולמי, והחזרת עטרה ליושנה מתאימה בהחלט לכל מי שנלחם על הזהות הלאומית והאתנית ברחבי העולם, ובראשם טראמפ עצמו, הרוצה להחזיר את אמריקה לגדולתה. "הבייס" של טראמפ הם אותם פועלים לבנים שאיבדו את מעמדם החברתי עקב השינויים הכלכליים והחברתיים שעברו על ארה"ב עקב הגלובליזציה והמשבר הפיננסי הגדול של 2008, שהביא את השיטה הניאו ליברלית לקיצה, גם גבאי מתחנף ל"בייס" של הליכוד בנסיון לגנוב לו את הקולות.
גם בגרמניה ובריטניה נוצר גל לאומני בתגובה להגירות ההמוניות המאיימות לשנות את ההרכב האתני של חברתם; מפלגות ניאו פשיסטיות קמות כפטריות לאחר הגשם; ראש ממשלת אוסטריה הצעיר רכב על גל המלחמה בהגירה, מפלגת UKIP הבריטית כפתה את הברקזיט לפני שהתאדתה, ובגרמניה יוצרת המפלגה הקיצונית הפופוליסטית AFD משבר פוליטי, שלא מאפשר לאנגלה מרקל להרכיב קואליציה. כניסתה של זו לראשונה לפרלמנט הגרמני הפרה את האיזון הפנימי ומובילה לכאוס פוליטי. בקיצור ההסתגרות בתוך היהדות, הגרמניות, או האמריקאיות תוך טיפוח שנאת זרים, ערבים, שחורים ולטינים איננה המצאה של גבאי, אלא מגמה עולמית שמפלגת העבודה נגררת לתוכה בריצתה אל השלטון הנכסף.
שנאת זרים אינה תופעה יהודית דווקא, היא קיימת גם בנצרות, והיא התחזקה גם באסלאם בשנים האחרונות. באותה מידה שהפועל הלבן האמריקאי מתעב את השחור, הפועל הצרפתי שונא את המהגר המרוקאי והבריטי אינו סובל את המהגר הפולני, כך גם הפועל המזרחי מתעב את הערבי ודורש את גירושם של האפריקאים. אלא שהשנאה אינה מכוונת רק נגד זרים. היא מכוונת ביתר שאת נגד כל מי שנתפסים כאוהבי זרים, בין אם הם פליטים סורים, מהגרים לטינים או ערבים. אמריקה מפולגת בין הכחול הדמוקרטי והאדום הרפובליקני, וכך מפולגות גם ספרד, גרמניה, ואיך לא – ישראל. השנאה שמפגין סטיב באנון, יועץ הצללים האסטרטגי הימני קיצוני של טראמפ כלפי אמריקה הליברלית עולה על שנאתו לשחורים, לנשים ולמהגרים. צריך רק לצפות בפוקס ניוז ולהציץ מדי פעם בציוצי טראמפ בטוויטר כדי להבין עד כמה השנאה כלפי האמריקאים "האנטי אמריקאים" עמוקה.
באשר לישראל, רצח רבין הוא אולי ההוכחה המחרידה ביותר לשנאה התהומית בין המחנות. די אם נתבונן במה שקרה השבוע כדי להיווכח בגובה הלהבות: פרשת "שוברים שתיקה" המואשמת בשקרים ובבגידה בחיילי צה"ל, והתגובות הזועמות לסירוב הנשיא ריבלין להעניק חנינה לחייל אלאור אזרייה, שהגיעו לשיאם בהלבשת כאפייה על ראשו כפי שעשו לרבין טרם הרצחו.
הפילוג בין הספרדים לאשכנזים בישראל, כמו הפילוג באמריקה בין הימין לליברלים, משקף את מלחמת המעמדות המודרנית סביב עתידה של החברה. האם אמריקה תהיה שמרנית, דתית, שונאת נשים וזרים, ורודנית, וישראל תהפוך למדינה דתית, שמרנית, ותקיים משטר המשלב בין כיבוש צבאי לאפרטהייד? או שאמריקה וישראל ישתלבו בזרם ההיסטורי המתקדם ובטכנולוגיות החדישות המובילות למשטר שיתופי גלובלי על בסיס הומני כלל אנושי, הרואה בערכים דמוקרטים ירוקים ושיתופיים את הדרך היחידה לקיים את החברה האנושית?
החלוקה בין שמאל וימין חופפת לחלוקה המעמדית. זו הלכה והעמיקה ככל שמתבהרים השנויים שמחוללת המהפכה התעשייתית השלישית, מהפכת האינטרנט והאנרגיה המתחדשת. מה שאבי גבאי מציע הוא להסתכל אחורה אל העבר, במקום להציב מול הימין חזון אלטרנטיבי לעתיד. הצבעתם של המרוקאים לש"ס ולליכוד אינה נובעת מיהדותם אלא ממעמדם החברתי. הם שייכים לשוליים, ל"פריפריה" גם בעשייה הכלכלית וגם בעשייה התרבותית, וכוחם בעיקר במספרם. למרות שהם מהווים רוב אלקטורלי, המציאות המשתנה במהירות מערערת את ביטחונם.
לעומתם השמאל קטן יחסית, אבל הוא עומד בחוד החנית של התרבות הישראלית והכלכלה – תעשיית ההייטק והאינטרנט. השמאל כמובן מבוסס כלכלית וחברתית אבל הוא חלש פוליטית, וזהו הפרדוקס שמוביל למתח הרב בין המחנות. מה שמחליש עוד יותר את השמאל הישראלי הוא התרחקותו מהאזרחים הערבים ומכוחם האלקטורלי ובכך הוא משחק לידי הימין.
מהפכת האינטרנט המתרחשת בעולם היא האחראית לשנויים הפוליטיים האדירים שאנו עדים להם היום: האביב הערבי, התפרקותם והעלמותם של מדינות ערב, הזעזוע שעובר על סעודיה, העלייה של טראמפ והברקזיט – כל אלו הן בבחינת רעידות משנה בעקבות רעידת האדמה הגדולה שנגרמה על ידי התמוטטות המערכת הפיננסית העולמית בקיץ 2008. היום ידוע שחלקים גדולים בחברה הולכים לאבד את מקומות עבודתם ואת מקורות פרנסתם בשנים הבאות: נהגי מוניות, נהגי משאיות, ורבים מעובדי הכפיים ויושבי המשרדים יוחלפו ע"י מכוניות אוטונומיות, רובוטים ובינה מלאכותית.
השמרנות של הימין הישראלי מתבטאת גם בדבקותו בכלכלת השוק המיושנת אשר יצרה קיטוב מעמדי חסר תקדים ושיעורי עוני עמוקים. הימין ממאן להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שהגיע הזמן לשנות את השיטה. השמרנות הפוליטית שמונעת מישראל להגיע לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, מתבטאת גם בשורה של בעיות מבניות המצריכות שינוי: החל מהכבישים הפקוקים, רשת האנרגיה המיושנת והמזהמת, משבר הדיור התקוע והנסיגה בשרותי הבריאות והחינוך.
מה שקורה בארה"ב ובאירופה מראה שבעיות שאינן מטופלות לא נעלמות אלא רק מחריפות, עד שהן מאיימות על עצם קיום המשטר הדמוקרטי. ישראל אינה יוצאת מן הכלל, ובעיותיה הכלכליות וחברתיות מועצמות עקב הסכסוך עם העולם הערבי ובעיקר בשל החטוטרת של הכיבוש הקולוניאלי שהיא מנהלת מזה 50 שנה. הנסיון של אבי גבאי לכבוש את השלטון בכל מחיר הוא מוטעה לא בגלל שניסיונו המגוחך להלביש על מפלגת העבודה את הגלימה המרוקאית לא תשכנע את תומכי הליכוד, אלא כי מה שהחברה הישראלית צריכה, ובאופן דחוף, זה לעשות את ההתאמות הנדרשות למאה העשרים ואחת. כל המדינות הנלחמות נגד הכלכלה הגלובלית, ההתחברות לעולם, קבלת האחר ושיתופו בבניה של עתיד משותף, מסכנות את אושיות המשטר הדמוקרטי שכונן לאחר מלחמות אזרחים ושתי מלחמות עולם עקובות מדם.
כך גם החברה הישראלית. סירובה להתמודד עם המציאות המשתנה ועם הבעיה הפלסטינית שהיא יצרה, הסתגרותה מהעולם כדי לדבוק במדיניות הישנה, הפופוליזם והחיזור אחרי הבוחרים בכל מחיר – כל אלו גורמים להמשך המלחמה, להעמקת המשבר החברתי ולמלחמה פנימית. מצד אחד מי שהפכו את היהדות לדגל, ומולם מי שדוגלים בסולידריות בין כלל בני האדם, בדמוקרטיה ובזכויות האדם. אלו רואים בכלכלה שיתופית, ביצירת הון אנושי ובשוויון בין יהודים לבין ערבים לא רק דרך חיים, אלא כדרך היחידה לקיים את החברה האנושית העתידית.