לאחרונה חברת בן אנד ג'ריס עשתה כותרות ראשיות, והציתה ויכוח בריא סביב נושא ההתנחלויות. עדיין לא ברור איך תשפיע הודעת החברה על הפסקת ההתקשרות עם המפעל הישראלי ועל מניותיה הנסחרות ב-נאסד"ק, והאם הצעד הזה באמת יביא להפסקת פעילותה בישראל. מה שברור הוא, שהנושא הישראלי מעורר רגשות עזים ברחבי ארצות הברית, וכנראה גם בקרב צרכני הגלידה הליברלים ושונאי דונלד טראמפ.
לא ברור עד כמה הציבור האמריקאי מודע למורכבות הסכסוך הישראלי פלסטיני, אבל בטוח שהוא יודע לזהות את טראמפ עם נתניהו, את נתניהו עם הכיבוש, ואת הכיבוש עם ההתנחלויות. אין ספק שאם הגלידה "החברתית" מתייצבת לצדם של עשרות המיליונים המתנגדים לטראמפ, סימן שיש לה חוש ריח עסקי בריא. בן אנד ג'ריס היא מעצמת גלידה המוכרת ב-37 מדינות ברחבי העולם. הכנסותיה בשנה שעברה הסתכמו ב- 860 מיליון דולר, והיא מחזיקה בנתח השוק השני בגודלו בשווקי הגלידה הענקיים בבריטניה ובארה"ב.
המודל העסקי שלה עד כדי כך מוצלח, שחברת האם שלה, יוניליוור, הסכימה לחתום אתה על סעיף המאפשר לוועד המנהלים שלה חופש החלטה בנושאים בעלי אופי "חברתי". מסתבר שגם ליוניליוור יש חוש ריח עסקי מפותח, שאם לא כן, היא לא הייתה רוכשת את בן אנד ג'ריס כבר בשנת 2000. אם בן אנד ג'ריס היא מעצמת גלידה, הרי יוניליוור היא מעצמת מזון עולמית המעסיקה 180,000 עובדים ברחבי העולם. למעשה היא אוליגופול, כלומר אחת מ-10 החברות הבינלאומיות השולטות בצורה מונופוליסטית על שוק המזון העולמי.
חברת בן אנד ג'ריס ביקשה "לשמור על אופייה החברתי" בזמן שלמעשה היא מכרה את נשמתה לשטן, והפכה לבורג במכונה הדורסנית של יוניליוור העולמית. במקור, בן אנד ג'ריס התכוונה להחרים את ישראל תוך אימוץ העמדה של תנועת ה-.BDS ההודעה של בן אנד ג'ריס, לגבי החרמת ההתנחלויות בלבד, נבעה מפשרה בין חברת האם יוניליוור, לבין הועד המנהל של חברת הבת. יוניליוור העולמית, הפועלת גם בישראל, מעסיקה כאן 2,500 עובדים ישראלים, ושולטת על עשרות חברות בתחום המזון והקוסמטיקה, כמו תלמה וגלידות שטראוס. לא סביר שיוניליוור תירה ברגליים העסקיות שלה עצמה, ולכן, העמדה של בן אנד ג'ריס יצאה בסופו של דבר בטעם של "חצי תה חצי קפה".
זוהי העמדה האהובה על השמאל הציוני, שהיום למשל, מחזיק באשליה של "תהליך מדיני" עתידי ועלום, כעלה תאנה המכסה על השתתפותו בממשלת בנט – לפיד, וממשיך למכור לנו את ההזיה של פתרון שתי המדינות. חברת הכנסת מיכל רוזין (מרצ) הופיעה בתוכנית "שש עם עודד בן עמי" כדי ללמד סנגוריה על בן אנד ג'ריס. לצורך זה היא הסתמכה על החלטת ממשלת נתניהו, שחתמה לדבריה על הסכם "הורייזון 2020" עם האיחוד האירופי, שמחריג את ההתנחלויות מכל השקעה של התכנית. לכן, טענה רוזין, מי שמזיק למדינת ישראל הוא מי שמכליל בין מי שמתנגד למכור בהתנחלויות לבין מי שמתנגד למכור במדינת ישראל". במילים אחרות, מרצ והאיחוד האירופי ממשיכים לפמפם את תכנית שתי המדינות, למרות שבפועל הם לא עושים דבר כדי לקדם אותה, והראייה לכך היא השתתפות מרצ בממשל בנט – לפיד.
אלא שההשוואה בין בן אנד ג'ריס ובין האיחוד האירופי היא כמו השוואה בין גלידה לבין מרק גספצ'ו. שניהם קרים, אבל בכך מתמצה הקשר ביניהם. האיחוד האירופי, כמו ישראל, מחויבים רשמית להסכמי אוסלו, שעל פיהם ההתנחלויות נותרו נושא שנוי במחלוקת בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל.
בן אנד ג'ריס הוא סיפור אחר לגמרי. קודם כל זה מיזם עסקי ולא מדיני, ואין כל קשר דיפלומטי בינו לבין מדינת ישראל. חברת בן אנד ג'ריס אינה מחויבת לפתרון שתי המדינות או לפתרון אחר, היא פשוט מביעה מחאה אקטיבית נגד הכיבוש באמצעות החרמת ההתנחלויות. יתר על כן הכותרת של "ידיעות האחרונות" מה-22 ליולי "המוח האנטי-ישראלי מאחורי חרם הגלידה" אינה מותירה מקום לשום ספק. לצד הכותרת פורסמה תמונתה של יו"ר מועצת המנהלים של החברה אנוראדה מיטאל, בהקשר למספר מציוציה, שאינם מותירים מקום לספק. גברת מיטאל מאמצת את עקרונות ה-BDS ופועלת על פיהן.
אולם למרות טענותיה של מיכל רוזין, ההחלטה להחרים את ההתנחלויות אינה נובעת מתוך דאגה ותמיכה בישראל "היהודית והדמוקרטית", אלא מתוך סלידה ממשטר האפרטהייד. לכן, מבלי להיכנס להתפלפלויות פוליטיות שנועדו לשווק את תכנית שתי המדינות, שמזמן ירדה מסדר היום הפוליטי בישראל, יש מקום לשאול לאן חותרת תנועת ה-BDS. זוהי שאלה לגיטימית עבור כל פעיל פוליטי הפועל בישראל ובשטחים הכבושים נגד הכיבוש. הבעיה היא שבנושא זה תנועת ה- BDS שותקת. היא רוצה לחקות את הדוגמא של דרום אפריקה, כלומר להחרים את ישראל עד שמשטר האפרטהייד ייפול, מבלי להציע אלטרנטיבה פוליטית. כזכור, הפתרון שנמצא בדרום אפריקה היה "אדם אחד קול אחד". המקבילה הפלסטינית כביכול למפלגת ה-ANC הדרום אפריקאית היא ארגון אש"ף, שסיים את תפקידו ההיסטורי כאשר חתם על הסכם אוסלו, הסכים לאוטונומיה בגדה המערבית ובעזה, ובכך הנציח את ההתנחלויות, אשר גורלן כידוע נותר מחוץ להסכם.
למעשה רוב ההתנחלויות נבנו אחרי הסכם אוסלו, מה שלא מנע מהרשות הפלסטינית להמשיך את שיתוף הפעולה שלה עם ישראל בכל התחומים, כולל התיאום הביטחוני. כך אנו עדים למצב אבסורדי, שבעוד שתנועת ה-BDS קוראת להחרים את ישראל, אין היא קוראת להחרים את הנציגות הפלסטינית המשתפת אתה פעולה. נוח ל-BDS לדלג מעל המציאות, מעל הרשות הפלסטינית, ולתקוף את ישראל, שאגב, מקיימת יחסים דיפלומטים גלויים או סמויים עם רוב מדינות ערב.
לפני שמחרימים או נוקטים בכל פעולה של התנגדות לכיבוש ולהתנחלויות, הדבר שנכון לעשותו הוא לקבוע מה היא האלטרנטיבה הפוליטית לכיבוש, ומכאן לגזור את דרך המאבק. נתחיל מעובדה המקובלת על רוב תנועת ה-BDS, שפתרון שתי המדינות כבר לא רלוונטי. נסכים גם שישראל אכן מקיימת משטר אפרטהייד בשטחים הכבושים, ומשטר מפלה כלפי אזרחיה הערבים בתוך ישראל. נסכים גם שמציאות זו לא יכולה להמשיך להתקיים לנצח וחייבים לפעול לשנותה, ועל כן נשאלת השאלה – מה הוא הפתרון.
כאן נפרדת מפלגת דעם מהחרמות למיניהם. דעם דוגלת בצורה ברורה בפתרון של מדינה דמוקרטית אחת בין הים לירדן לכל תושביה הישראלים והפלסטינים. כדי להשיג את המטרה הזאת, אנחנו מתנגדים להחרמת הפלסטינים, כפי שעושה הימין הישראלי, ובאותה מידה מתנגדים להחרמת ישראלים, כפי שעושה תנועת ה-BDS ועמה פלסטינים רבים בשם דחיית ה"נורמליזציה". הפתרון לא עובר דרך ביטול הדדי, אלא דרך שיתוף פעולה ושיח מתמיד בין כוחות דמוקרטים משני הצדדים הדוגלים באותם ערכים של שוויון וצדק אוניברסלי.
דווקא התנועה הפרוגרסיבית בארה"ב, הדוגלת בשוויון בין הגזעים, ופועלת על פי עקרון הרב תרבותיות, המעלה על נס את עיקרון הדמוקרטיה נגד האוטוקרטיה, הסולדת מלאומנות עיוורת והעליונות הלבנה, והנאבקת למען צדק אקלימי וצדק חברתי, יכולה לשחק תפקיד חשוב בקירוב הכוחות הדמוקרטים הישראלים והפלסטינים למען בנייה של עתיד משותף. נראה שהעמדה של בן אנד ג'ריס, גם כשהיא מעלה נושא חשוב כמו הכיבוש וההתנחלויות, מחטיאה את המטרה.