עוד לא עבר חודש מאז הושבעה ממשלת השינוי, שעל מנת לגשר על הפערים המובנים בה בהיותה הממשלה ההטרוגנית ביותר בתולדות ישראל, היא הכריזה על עצמה כ"אנטי-אידאולוגית". נושאים שנויים במחלוקת בין ימין לשמאל, כמו התנחלויות, דת ומדינה והרכב בית המשפט העליון הוסטו מהשולחן. אולם, מסתבר שהאידאולוגיה היא לחם חוקה של ישראל, ואי אפשר למנוע מנושאים אידאולוגיים לצוץ חדשות לבקרים. הנושא הראשון היה גורל "אביתר", מאחז בלתי חוקי שהוקם על אדמות הכפר הפלסטיני ביתא, ונועד לפינוי והריסה על ידי הצבא.
בו בזמן נאלצה הממשלה החדשה להביא לאישור הכנסת את מה שמכונה "חוק האזרחות", למעשה הוראת שעה מתחדשת משנת 2003, בשיאה של האינתיפאדה השנייה. אלה הם שני נושאים "אידאולוגיים" טהורים, כאשר מפלגת ימינה בראשות נפתלי בנט מצדדת בהקמת התנחלויות חדשות ואינה מכירה בהן כ"בלתי חוקיות" גם אם נבנו ללא אישור, בעוד שמרצ שוללת התנחלויות מכל וכל, וכבר עתרה לבג"צ נגד חוק האזרחות בשנת 2006.
ההתחייבות לא לעסוק בנושאים אידיאולוגים במטרה לשמר את האחדות הבלתי אפשרית בין שמונה מרכיבי הקואליציה, גורמת לכך שמרצ נאלצת לעשות פשרות רקובות, המוכתבות מעצם הרכבה הימני של הממשלה והכנסת. אמנם בקואליציה הממשלתית החדשה מתקיים סוג של פריטטיות בין ימין, מרכז, שמאל והתנועה האסלאמית, אך משקל הימין בכנסת ובממשלה מכריע את הכף. מפלגת העבודה, מרצ והתנועה האסלאמית נאלצות להתפשר על עמדותיהן מתוך "התחשבות" בקיום קשר אידאולוגי חזק בין הימין בקואליציה לאופוזיציה. זאת בלי קשר לעובדה שהאופוזיציה לא מכירה כלל בלגיטימיות של הממשלה, מכנה את בנט בוגד ושקרן, ומתארת את הממשלה כסכנה לביטחון ישראל.
כך נאלצו מרצ, מפלגת העבודה והתנועה האסלאמית לבלוע את הפשרה שהושגה עם המתנחלים באביתר, שעל פיה המתנחלים יתפנו מרצון ובאופן זמני מהמאחז הבלתי חוקי, הבתים יוותרו על כנם, והצבא יתפוס את המקום עד לברור הסטטוס של האדמות. מה שהתחיל בתקופת נתניהו כהריסה בהסכמה, הפך בידי איילת שקד להתנחלות "חוקית" חדשה לראשונה מזה 20 שנה. זהו הישג מרשים למתנחלים באשר הם, והפסד צורב לשמאל בקואליציה.
לא הספקנו להתאושש ממכת אביתר, וכבר נפל עלינו חוק האזרחות, אשר אוסר על התאזרחות של פלסטינים תושבי השטחים הכבושים שנישאו לבני או בנות זוג פלסטינים אזרחי ישראל, בעילה ביטחונית. זהו חוק המפלה אזרחים ישראלים על רקע אתני, כאשר הצידוק הוא חשד שבני זוג מתושבי הגדה המערבית או עזה יהיו שותפים למעשי טרור בישראל. לידתו של החוק כאמור בתקופת האינתיפאדה השנייה, כאשר היו 45 מקרים שתושבי השטחים הכבושים שנושאים תעודות זהות ישראליות השתתפו בצורה זו או אחרת במעשי איבה. שבע עשרה שנים החוק המפלה הזה חודש ללא כל דיון, למרות שבשנים האחרונות, ההשתתפות של אזרחים פלסטינים בעלי תעודת זהות כחולה במעשי אלימות הייתה אפס. כלל המשפחות אשר פנו למשרד הפנים הישראלי כדי לקבל מעמד של תושבות הוא 13,000.
שר החוץ הישראלי יאיר לפיד הכריז בגלוי לב שהבעיה אינה ביטחונית אלא דמוגרפית ובכך אישש לפיד, הארכיטקט של הממשלה החדשה, את קביעתם של יוזמי החוק, שטענו בשעתו שהנישואים משמשים את הפלסטינים אמצעי "לממש את זכות השיבה בדלת האחורית". שופט בית המשפט העליון מישאל חשין, שכתב את דעת הרוב בהחלטה לדחות את הבקשה לבטל את חוק האזרחות, קבע כי "תושבי האזור הפלשתינים הם נתיני אויב המהווים קבוצות סיכון לאזרחיה ולתושביה של מדינת ישראל, ולכן רשאית המדינה, להגנת אזרחיה ותושביה, לחוקק חוק האוסר את כניסתם למדינה", בכך הוא עטף את החוק המפלה והאנטי חוקתי במסווה של צורך בטחוני ולאו דווקא דמוגרפי.
לא זו בלבד שטענה זו אינה מגובה בעובדות, אין היא הגיונית. הרשות הפלסטינית מקיימת יחסים אינטימיים עם מדינת ישראל, ובראשם התאום הביטחוני ההדוק בין הצדדים, ששולל בפני עצמו את הגדרתה כ"מדינת אויב", ומכאן שגם נתיניה לא יכולים להיחשב כנתיני אויב. יתר על כן, הרשות הפלסטינית עצמה היא המצאה ישראלית. תושבים פלסטינים נרשמים ביום הולדתם במרשם האוכלוסין הישראלי, כאשר הרשות הפלסטינית מסתפקת בהנפקת תעודת הזהות הירוקה מטעמה. זו זהה בפרטיה לתעודת הזהות הישראלית הכחולה, אלא שצבעה קובע את מעמדם האזרחי של מי שנושאים אותה, או ליתר דיוק, את העובדה שהם נטולי כל מעמד וזכויות אזרחיות.
150,000 "נתיני אויב" נכנסים יום יום לעבוד בישראל, המטבע המקובל ברשות הוא השקל הישראלי, לישראל ולרשות הפלסטינית מעטפת המכס אחידה, גם שאלטר החשמל בידי ישראל, והיא גם שולטת בכל הכניסות והיציאות לגדה ולרצועה. במילים אחרות, התושבים הפלסטינים בגדה המערבית ועזה הם ישראלים לכל דבר ועניין, מלבד העובדה שאין להם כל מעמד אזרחי. ליתר דיוק, תושבי הגדה המערבית הם נתיני המנהל האזרחי, הכפוף למפקד הצבאי, שהוא הריבון העליון הקובע את כל מה שנעשה בשטחים כאשר האזרח הפלסטיני תלוי לגמרי ברצונו.
למעשה, לפלסטינים אין כל צורך "לממש את זכות השיבה בדלת האחורית". מי שמממשים בפועל את "זכות השיבה בדלת האחורית של הפלסטינים" הם אותם מתנחלים באביתר, ואיתם עוד חצי מיליון מתנחלים ישראלים, אשר מנעו את הקמתה של מדינה פלסטינית, והפכו למעשה את כל הטריטוריה בין נהר הירדן לבין הים התיכון ליחידה מדינית אחת. חוק האזרחות בא ליצור את האשליה של קיום קו ירוק המפריד בין הגדה המערבית ועזה לבין ישראל. אלא שהקו הדמיוני הזה כבר מזמן נמחק למרות גדר ההפרדה.
בזמן שבכנסת מתכתשים סביב חוק האזרחות הנוגע לגורלן של אלפי משפחות פלסטיניות שאין ביכולתן לשנות את המאזן הדמוגרפי, וגם אינן מהוות סכנה ביטחונית, ממשלת השינוי נמנעת מלדון בגורלם של 5 מיליון פלסטינים הנתונים למרותה בכל דבר ועניין, מחופש תנועה ועד איחוד משפחות. הניסיון למנוע מאזרחים פלסטינים להתחתן ולהקים משפחה בחקיקה רק חושף את הסתירה המובנית במדינה המגדירה את עצמה יהודית ודמוקרטית. החוק הזה שנועד לשמר את אופייה היהודי של המדינה הוא אנטי דמוקרטי ופוגע בזכויות האדם הבסיסיות ביותר. לא במקרה הוא נשאר הוראת שעה ולא הפך לחוק, כי הוא פוגע בתדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית המבוססת על ערך השוויון בין כלל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין. מה שיותר חשוב, אין ביכולתה של החקיקה המפלה הזאת לעצור את התהליכים המתרחשים נגד עינינו, היוצרים מציאות מדינית, כלכלית, דמוגרפית וגיאוגרפית אחת בין הים לירדן.
ההפגנות המתגברות נגד הרשות הפלסטינית עקב ביטול הבחירות לפרלמנט, והכאתו למוות של הפעיל החברתי ניזאר בנאת ע"י מנגנוני הביטחון הפלסטינים, צריכות לעורר את הציבוריות הישראלית והבינלאומית להבין את אופייה והמשך קיומה של אותה "ישות אויב". זו לקחה על עצמה לדכא את העם שהיא אמורה להגן עליו ולייצגו, השואף כמו כל עם לדמוקרטיה, צדק חברתי וזכויות אזרח בסיסיות.
השתתפותן של מרצ, מפלגת העבודה והתנועה האסלאמית בממשלת בנט-לפיד נותנת רוח גבית לימין הישראלי, המנסה לעצור על ידי חקיקה תהליכים מדיניים, דמוגרפים וגיאוגרפים שהולכים ונוצרים על ידי מעשיו. זהו אותו ימין הגורס שאין פתרון לשאלה הפלסטינית, שצריך להתייחס אליה כאל "רסיס בישבן"; המחוקק חוקים גזעניים כמו חוק הלאום והאזרחות כדי לדחות את הקץ; בו בזמן הוא שובר כל חוק ומוסכמה כאשר הוא מתנחל על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, מתעמר בחקלאים ורועים פלסטינים וגוזל אדמות פלסטיניות תחת עיניה הפקוחות של הממשלה בעזרת הצבא. ככל שאנו מתקרבים למציאות של מדינה אחת, נראה שישראל מחוקקת חוקי גזע נוספים, בדרך להפוך למדינה אמנם יהודית אך בהחלט לא דמוקרטית. זאת בעזרתו האדיבה של השמאל הציוני, שקשר את גורלו למפלגות הימין, ובתוך כך הוא הולך ומאבד את זכות קיומו.