הרצוג וליבני מאחדים כוחות
שוב הולכים לבחירות. עברו פחות משנתיים מאז עלייתם המטאורית של האחים יאיר ונפתלי, שחברו כדי לכפות על נתניהו קואליציה בלי חרדים, וביבי מפרק את הממשלה ומשנס את מותניו בפעם הרביעית. החלום שלו הוא לחזור על הרכב הממשלה הקודמת "האידיאלית" בה השתתפו החרדים, ישראל ביתנו, ומפלגת העבודה בראשות אהוד ברק. אלא שכלל לא בטוח שנתניהו יצליח להגשים את חלומו. מולו מתייצבת חבורה רחבה של נפגעי ביבי, הכוללת את החרדים, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, ציפי לבני, משה כחלון ויצחק הרצוג – כולם כהנו בעבר כשרים בממשלתו. מה קושר את ליברמן להרצוג, או את כחלון ללפיד? התשובה היא, הסלידה מנתניהו והרצון להפילו. מלבד זאת הם משקפים ערב רב של דעות, אשר מבטיחות כל דבר מלבד קיומה של קואליציה יציבה. ולכן, הבחירות האלה מבשרות עוד קואליציה רעועה, עם ביבי או בלעדיו.
הימין כבר הכריע, השמאל מגמגם
חוסר האפשרות להקים קואליציה משילה, נובע מחוסר יכולתה של המערכת הפוליטית הנוכחית להכריע בשתי שאלות מרכזיות, גורלם של השטחים הכבושים, ומקומם של האזרחים הערבים במדינה. שתי השאלות האלו קשורות קשר בל ינתק, מאחר וגורלו של העם הפלסטיני מקרין באופן ישיר על גורלם של האזרחים הפלסטינים של ישראל.
בשתי השאלות האלה הכריע הימין הישראלי בראשות נתניהו באופן הברור ביותר – הסכמי אוסלו הם אות מתה, רעיון המדינה הפלסטינית נקבר קבורת חמור, והאלטרנטיבה לה היא האוטונומיה, המקפיאה את המצב הקיים. לגבי מעמדם של אזרחיה הפלסטינים של המדינה – חוק הלאום שהימין מציע קובע שישראל היא קודם כל יהודית, והדמוקרטיה כפופה לאופייה היהודי של המדינה. כלומר מעמדם האזרחי של הערבים כפוף לאופייה היהודי של המדינה.
אין ספק ששתי השאלות האלה מתדפקות ללא הרף על דלתות מדינת ישראל. לא ניתן לדחות אותן עד אין קץ בשם פרוגרמה חברתית, או מלחמה בפערים חברתיים, או מחיר הקוטג' והדיור. הפרלמנטים באירופה מזכירים לנו שהעולם מאס בכיבוש ובמראות הזוועה שמייצרת המלחמה. הריסתם עד היסוד של ארבעת המגדלים בעזה, שהביאה להכרעת "צוק איתן", הוגדרו ע"י ארגון אמנסטי כפשע מלחמה.
גם האירועים האחרונים בירושלים מסמנים את סופה של תקופה. הגזענות, ששירו של עמיר בניון היא רק הבבואה שלה, פושה בכל פינה. ההתבטאויות הגזעניות של שרים וח"כים כנגד ערבים, מדרבנות את התחזקות האסלאם הקיצוני, והשנאה ההדדית הופכת את החיים לבלתי נסבלים עבור כל מי ששואף לחיות במדינה נורמלית, ולחנך את ילדיו על ערכי הדמוקרטיה והשוויון.
הימין, בראשות נתניהו ובנט, כפה סדר יום ברור, המאתגר את השמאל הציוני. הם אומרים לא למדינה פלסטינית, ומציעים מדינת גזע במקום מדינה דמוקרטית. ומה אומר מחנה ה"רק לא ביבי"? למעשה אין לו מה לומר. מול חוק הלאום הוא מציע להסתפק במגילת העצמאות, ובאשר לסכסוך הישראלי פלסטיני, יצחק הרצוג מציע "להכניס את אבו מאזן לעזה", ושלום אזורי. תשובות אלו אינן שונות מהותית ממה שמציע הימין.
העמדה הפשרנית והפחדנית כלפי הימין גרמה להצטמקות השמאל ולנסיגתו. השמאל הציוני מפחד מעימות עם הימין, ומעדיף להשיג הבנה עם המתנחלים על חשבון הבנה עם האוכלוסייה הערבית. השמאל הציוני, כולל מרצ, הוא שמאל יהודי בדלני. בבדלנותו הוא מצדיק את עמדת הימין שאין פרטנר לשלום, וכי שורש הסכסוך הוא סירובם של הערבים להכיר במדינה היהודית.
לשמאל הישראלי השואף למדינה דמוקרטית, ליברלית ושוויונית, אין תקומה אם לא יחבור לגורמים בחברה הערבית הדוגלים גם הם בערכי הדמוקרטיה והסובלנות, וסולדים מהסתגרות ומהקצנה דתית. הקיצוניות הדתית אינה מנת חלקה של החברה היהודית לבדה. היא כבר מזמן הפכה לבומרנג המקרין על החברה הערבית ואוכל בה כל חלקה טובה. המקבילה לש"ס בחברה היהודית, היא המפלגה האסלאמית, והתאומה של המשיחיות הציונית, היא המשיחיות האסלאמית של דאע"ש והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. כך חוגגים הקיצוניים משני הצדדים על חשבונם של המתונים היהודים והערבים המפולגים ביניהם.
על ישראל להחליט: יהודית או דמוקרטית
ההחלטה של השמאל הציוני להתלכד לגוש חוסם-ביבי, מקבילה לשאיפה של המפלגות הערביות להתלכד לרשימה אחת. אולם, בל נטעה, גם אם התנועה האסלאמית תרוץ עם בל"ד, ואילו חד"ש תרוץ לבד, אין זה הופך את חד"ש לרשימה יהודית ערבית. חד"ש מסתמכת על הקולות הערבים כדי לעבור את אחוז החסימה, היא תלויה בהם ופונה אליהם. חילוקי הדעות בין חד"ש לאסלאמיים משקפים חילוקי דעות אידאולוגים ופוליטיים בתוך העולם הערבי, בין האסלאמים לקומוניסטים, כאשר הקומוניסטים אינם בוחלים מלתמוך במשטרים דיקטטורים ובלבד שיהיו חילוניים. כך למשל, בפלסטין תומכים הקומוניסטים באבו מאזן; במצרים בגנרל סיסי; ובסוריה הם תומכים באסד, כאשר האסלאמים פועלים להפלתו.
השיקולים האלקטורליים של חד"ש, שמסרבת לחבור לבל"ד, אינם חורגים מהשיקולים האלקטורליים של מרצ, המסרבת לחבור למפלגת העבודה. הריצה הנפרדת הזאת, של יהודים וערבים, ששה עשורים לאחר קום המדינה, היא תעודת עניות, הן למפלגות הציוניות והן למפלגות הערביות. אלו וגם אלו מעמידות את השיקול האלקטורלי הצר, על פני התמודדות עם השאלות הגורליות הניצבות בפני יהודים וערבים כאחד.
הקואליציה שהרצוג מציע עם לבני, לפיד, ליברמן, כחלון והחרדים, אינה מבטיחה שנוי אמתי – לא בתחום הכלכלי, ובוודאי שלא בתחום המדיני. כישלונותיהם של ברק, שרון אולמרט ולבני להגיע להסדר שלום ,רק חיזק את הימין, שטען שהם "היו מוכנים לוותר על הכול ועדיין הפלסטינים דחו אותם". האמת היא, שראשי הממשלות האלו נשאו ונתנו עם הפלסטינים במטרה אחת: להימנע מלהכריע בשאלות שנשארו פתוחות בהסכמי אוסלו, ואשר היו אמורות להידון בהסדרי הקבע – מעמדה של ירושלים, עתיד ההתנחלויות, ובעיית הפליטים. כולם כאחד עסקו בדחיית הקץ, מה שיצר חשדנות נוספת, הוביל למלחמות ולהתחזקות גוש הימין, שמבסס את הפופולריות שלו על שנאת ערבים.
מי שמזדרזים להצביע לגוש היהודי "רק לא ביבי" או לגוש "המפלגות הערביות" חייבים לעשות חשבון נפש עמוק. השאלה האמתית איננה מה יקרה אם ביבי יחזור לראשות הממשלה. השאלה הדחופה היא איזה אסון תמיט עלינו קואליציה אלטרנטיבית שאין לה פרוגרמה, ואין לה אומץ לומר לחברה הישראלית את מה שצריך להגיד: אם רוצים שלום ודמוקרטיה, צריך לפנות את ההתנחלויות, ולהכיר בירושלים המזרחית כבירת המדינה הפלסטינית. אם רוצים להילחם בגזענות צריך תחילה להכיר בעובדה שממשלות ישראל עד כה העמיקו את האפליה והניכור של האוכלוסייה הערבית, ועודדו את הגזענות.
על ישראל להחליט האם היא יהודית או דמוקרטית. הימין הישראלי פתר את הסתירה המובנת הזאת בצורה פשוטה, כאשר קבע שאופייה היהודי גובר על אופייה הדמוקרטי. לעומת הימין, השמאל מגמגם ומנסה ללא הצלחה לרבע את המעגל.
הפלטפורמה הפוליטית המתבקשת מושתתת על שני עקרונות ברורים: קץ הכיבוש וההתנחלות, ומדינת כלל אזרחיה. הדרך היחידה להתמודד מול ביבי והימין, היא להציב חזית יהודית ערבית רחבה המבוססת על שני עקרונות אלו. הריצה הנפרדת רק מחזקת את הימין ואת הפער בין יהודים וערבים. על רקע התגברות הגזענות והמבוי הסתום המדיני, גוברת ההכרה כי לא ניתן לדחות את הקץ, וכן מתחזקים הקולות בחברה הישראלית הקוראים להקמת חזית יהודית ערבית אלטרנטיבית למפלגות הציוניות והערביות. זה צו השעה, ועל כל דמוקרט ושוחר שלום, יהודי או ערבי, לפעול להקמת מסגרת פוליטית משותפת לטובת יהודים וערבים כאחד.