דברים טובים באים בזוגות, ולהצעת חוק הלאום החדש כבר חובר המנון תואם, מילים ולחן: עמיר בניון. מאחר ושלום, כידוע לכל, הוא השאיפה העמוקה ביותר של עם ישראל, ברור שהמילה הראשונה בהמנון החדש היא "שלום"–"סלאם עליכום", היוצאת כביכול מפיו של אחמד, המגלם את הערבים תוקעי הגרזנים שהבגידה היא טבע שני להם. ההמנון תואם מאין כמוהו את חוק הלאום. הוא מבטא את רגשותיו העמוקים ביותר של העם. ההמנון הלאומי, כך נראה, התיישן, ואינו מבטא את ההוויה הישראלית החדשה כפי שהתגבשה במשך 66 שנות קיומה. ההמנון החדש הוא פשוט, ישיר, קל להבנה, וכל יהודי יכול לשננו ולהטמיעו בקלות. ההמנון מבוסס על פחד קמאי, ילדותי ויעיל, והוא מצליח לגייס את תעצומות הנפש למטרה נעלה – שנאה.
אמנם, קיים חשש שההמנון החדש ייגנז ביחד עם חוק הלאום, כי מה הטעם בהמנון שחובר לכבוד חוק אם החוק עצמו ייגנז, וחבל שכך. שכן אין ספק שהחוק, כפי שאושר בממשלה, מבטא את המציאות הישראלית כהווייתה, כשההמנון החדש משקף את האי-שיח של עולם הטוקבק העממי, שהפך לפרוגרמה הפוליטית של מפלגת השלטון. החוק כמו ההמנון יוצרים תחושה של חוסר נוחות אצל רבים וטובים, מאחר והוא חושף את אחד הסודות הכמוסים ביותר של המדינה, והוא שמדינת ישראל סובלת מבעיית גב כרונית. אמנם את הסוד הזה יודע כל ערבי, אבל אסור לדבר על זה בפרהסיה, פן ייחשב הדבר לדעה קדומה או חלילה גזענות לשמה. לולא היתה לישראל בעיית גב יתכן מאוד שהשלום הנכסף כבר היה מושג מזמן, שכן אחמד לא היה יכול לתקוע גרזן בגב אולירות "ישר בגב", אם לצטט ממילות הסיום של ההמנון החדש. הגב הרגיש מונע את השלום, מצדיק את הכיבוש וגם את חוק הלאום.
הבלוף הגדול "יהודית ודמוקרטית"
החוק ייגנז, ככל הנראה, כי הוא שם קץ לבלוף הגדול הנקרא "יהודית ודמוקרטית", ולמעשה מאשר את טענת המלעיזים, שקיימת סתירה פנימית בין יהדותה של המדינה לבין המשטר הדמוקרטי שהיא מתיימרת לנהל. ההגדרה של המדינה כיהודית שוללת אוטומטית את התפיסה של "מדינת כל אזרחיה". מי שאינו יהודי אינו יכול להרגיש שייך, ולמעשה הוא מודר ממנה: הוא בדרך כלל אינו משרת בצבא, הוא לא שר את "התקווה", והוא אינו אלא נתין בעל אזרחות במדינה אשר אינה מכירה בזכויותיו הקולקטיביות. אלא שהממסד הישראלי, שופטים, אנשי ציבור, אנשי רוח וגם פוליטיקאים נאחזים בבלוף הזה, כי הוא מאפשר להם להתכסות באצטלה דמוקרטית, בזמן שהמדינה מפלה את נתיניה הערבים באופן עקבי ומובנה גם אם נסתר או חמקמק לעתים.
מעניין שכל מתנגדי חוק הלאום, מרובי ריבלין הרוויזיוניסט ועד השמאל הציוני במרצ, מסתפקים בשלילת החוק אבל אינם מציעים כל חוק אלטרנטיבי משלהם. הם מנפנפים במגילת העצמאות, זו שבצילה כונן משטר של אפליה, שלא רק קיפח את האזרחים הערבים, אלא אלא שמזה 47 שנה הוא חי בדו-קיום משונה לצדו של משטר כיבוש אנטי דמוקרטי מזה 47 שנים.
מה שיוזמי חוק הלאום כנראה מבינים, ומתנגדיו הרבים מתעלמים ממנו הוא, שהעמימות במגילת העצמאות מאיימת כיום על אופייה היהודי של המדינה. בשנת 1948 נשארו בארץ רק 150.000 ערבים פלסטינים, והם חיו תחת ממשל צבאי עד 1965, מה שהקשה על היווצרותו של קולקטיב. כיום כאשר האוכלוסייה הזו בישראל מונה למעלה ממיליון אזרחים ויצרה רשת ענפה של מוסדות אזרחיים, נוצרה תשתית למאבק למען שוויון זכויות של האזרחים הערבים על פי ערכי הדמוקרטיה.
למעשה נתניהו מקדים תרופה למכה. דרישות האזרחים הערבים, שבחלקם הגיעו לבג"ץ, סביב אפליה בהקצאת מקרקעין, תנאי קבלה ליישובים יהודיים, אפליה בהקצעת משאבים לחינוך ולשלטון המקומי – יוצרות תשתית חוקתית המחזקת את האופי הדמוקרטי של המדינה ומנרמלות את המדינה כגוף שמשרת באופן שוויוני את כלל אזרחיה ללא הבדל גזע או דת. חוק הלאום נועד לעצור את המגמה המסוכנת הזאת המכרסמת באופייה היהודי של המדינה, ומחזיר את הגלגל אחורנית. לאמור, מה שהיה הוא שיהיה, האפליה המובנית כלפי ערבים תמשיך ללא הפרעה, וכדי להבטיח את הסטטוס קוו, חייבים לאמץ את חוק הלאום.
מתנגדי החוק מימין ומשמאל אינם מתנגדים לסטטוס קוו, אך רוצים להמשיך ליהנות ממראית עין דמוקרטית. לטענתם אפשר להמשיך לקיים את האפליה המובנית מבלי להצהיר עליה ברבים, מבלי לחשוף את מהותה המפלה של המדינה וכך להלבין את פניה ברבים. מאמר המערכת של ה"ניו יורק טיימס" והליגה נגד השמצה מתנגדים לחוק הלאום כי הוא חושף את אופייה הגזעני של המדינה. גם המוסדות הבינלאומיים, ובראשם ארגון המדינות המפותחות, מדרבנים את ישראל לנקוט במדיניות שוויונית כלפי אזרחיה הערבים, כשהם משתמשים בנימוקים כלכליים גרידא, בעיקר בכל הקשור להשתתפות בכוח העבודה ופערי העוני. במילים אחרות, עם הזמן נוצרת ההבנה כי שילובם של האזרחים הערבים בכלכלה הוא צורך אובייקטיבי, ולשם כך יש צורך לשלבם כאזרחים מלאים. מכאן שצריך להרחיב את הדמוקרטיה והשוויון על חשבון האופי היהודי הפריווילגיוני של המדינה.
גדר ההפרדה החדשה
נוכח המציאות הזו, הימין ההזוי יוצא באין ספור יוזמות כדי לבלום תהליך היסטורי בלתי הפיך: להתפלל בהר הבית, לשלול תושבות מאזרחי מזרח ירושלים, להרוס בתים, לכלוא ילדים לעשר שנים על יידוי אבנים, חוק הדגל, חוק הנכבה, חוק הנאמנות, חוק ההמנון וחוק הלאום. כל אלו בונים את גדר ההפרדה החדשה,שנועדה לעצור את נחשולי ההיסטוריה.
מה עושה האופוזיציה נוכח כל זה? היא רופסת ומגמגמת, כי עמוק בפנים גם בעיניה אחמד נשאר האויב. רק אתמול התחבר השמאל לימין והם יצאו ביחד להרוס את עזה עד היסוד: 20,000 בתים נהרסו ו- 100,000 בני אדם נותרו ללא קורת גג. כי לא רק הימין מפחד מאחמד, גם השמאל שותף מלא לפחד הקמאי הזה. ועל כן הגזענות מכרסמת ומשתלטת, עד שהיא מתפרצת כהמנון ששרים אותו במחתרת, כדי שהגויים האנטישמים לא ישמעו וימצאו סיבה נוספת להתנפל עלינו. הפחד והשנאה בצד היהודי יצרו פחד ושנאה שכנגד, ובפער הנפער חוגגים הקיצונים הגזענים משני הצדדים. הימין הפונדמנטליסטי היהודי מזין את הימין הפונדמנטליסטי הערבי, השנאה מעוורת את כולם, והחברה נזרקת אל פי תהום.
הדרך היחידה להילחם בפונדמנטליזם הדתי, האוכל כל חלקה טובה גם בחברה היהודית וגם בערבית, היא איחוד של כול הכוחות הדמוקרטים על בסיס מצע פשוט: שוויון לכלל האזרחים, ומלחמה ללא פשרות נגד הכיבוש. העברתו של חוק הלאום תצביע על חולשתו המוסרית ועל חוסר המוצא של הימין. היא גם תוכיח כי הימין שולט הודות לחולשת השמאל הישראלי מחד, וחולשת הכוחות הדמוקרטים השפויים ברחוב הערבי מאידך. אם האיחוד הזה לא יתרחש,דאע"ש תשתלט על הרחוב הערבי והכהניזם יחגוג בחוצות הערים. המנון כבר יש לו, וגם ממשלה. במידה ולא תיווצר חזית חברתית יהודית ערבית, שכל מטרתה כינון של משטר דמוקרטי ושוויוני, שישים קץ לסכסוך הדמים, גם אם חוק הלאום ייפול היום, הוא יחזור מחר ביתר שאת.