ממשלת השנוי בראשות בנט מתנדנדת. מאז פרישתה של יו"ר הקואליציה מטעם מפלגת ימינה עידית סילמן, היא איבדה את הרוב השברירי בכנסת, והספירה לאחור החלה. איך תיפול הממשלה ומי יפיל אותה? קיימות שתי אפשרויות: או שהממשלה תופל על בסיס הצבעת אי אמון, או באמצעות הצעה לפיזור הכנסת. האפשרות הראשונה של אי אמון צריכה להיות "קונסטרוקטיבית", כלומר צריך מועמד לראשות הממשלה מתוך הרכב הכנסת הנוכחית שישיג רוב, דבר שייתר ההליכה לבחירות. לעומת זאת, פיזור הכנסת דורש רוב מוחלט של 61 ח"כים והליכה לבחירות, אלא שגם כאן יש "טוויסט" בעלילה.
לפי ההסכם הקואליציוני, צריך ששני ח"כים מגוש בנט, כלומר מימינה או מתקווה חדשה, יתמכו בפיזור הכנסת כדי שיאיר לפיד יכהן כראש ממשלת מעבר בתקופת בחירות, עד להקמת ממשלה חדשה. אולם בהסכם נכתב כי ח"כ עמיחי שיקלי (ימינה) אינו כלול בספירה הזו, משום שהוא הביע אי אמון בממשלה מיד בהתחלה, אי לכך צריך ח"כ נוסף שיפרוש מאחת ממפלגות הימין. מנגד, אם אחד מחברי רע"ם שחבריה מתנדנדים, יפרוש מהקואליציה ויתמוך בבחירות, בנט ימשיך לשבת על כס ראש הממשלה, עם כל היתרונות הטמונים בקמפיין בחירות של ראש ממשלה מכהן.
אז בואו נתחיל מההתחלה. עמיחי שיקלי פרש עוד טרם הושבעה הממשלה, מה שסימן שממשלת בנט – לפיד התחילה את דרכה ימינה ברגל שמאל. העובדה שלפיד ושותפיו משמאל נאלצו להעניק את ראשות הממשלה לבנט, למרות שזה זכה בשישה מנדטים בלבד, סימנה את אופייה המוזר של הממשלה, שנאלצה לתפקד כאשר היא עומדת על ראשה במקום לדרוך על קרקע מוצקה. הסיבה היחידה שהיא החזיקה מעמד עד כה היא הסלידה והפחד של כלל מרכיביה מנתניהו, דבר שמאלץ אותם לעשות מעשי לוליינות פוליטיים ואידיאולוגיים כדי להחזיק מעמד. אלא שמרכז הכובד של הכנסת הנוכחית נוטה בפירוש ימינה. לא פלא שחברי מפלגת ימינה מושפעים מכוח המשיכה הימני, מתקלפים כמו בצל מהקואליציה ומזרזים את סופה. לכן, לאחר פרישתה של עידית סילמן, נותר רק שמנכ"ל הבית היהודי ניר אורבך יעשה את הצעד הנדרש כדי שהממשלה תיפול, ויאיר לפיד יחליף את בנט בממשלת מעבר עד להקמת ממשלה חדשה אחרי בחירות חמישיות.
למרות שבמסגרת הרוטציה נציגי הימין המתנחל קיבלו את ראשות הממשלה ותפקידי מפתח, התברר כבר תחילה שאין הם מצליחים לספק את הסחורה. לעומת זאת סיעות השמאל, מפלגת העבודה ומרצ, בלעו כל צפרדע אפשרית כדי לתחזק את ממשלת בנט. כל מטרתם היתה להעביר איכשהו את השנתיים הראשונות של בנט כדי להגיע אל היום הנכסף שבו יאיר לפיד ירש סוף סוף את ראשות הממשלה. אלא שכמו האופק, ככל שמתקרבים אליו כך הוא מתרחק, כך גם שלטונו הנכסף של יאיר לפיד. בנוסף, חברי ימינה כבר הוכיחו עד כמה הם סובלים בממשלת השעטנז של בנט. נראה כי ממשלה בראשות לפיד תבריח אותם סופית אל חיקו של הגוש הימני בראשות נתניהו.
ככל הנראה, זוהי הסיבה שגרמה לראש מפלגת רע"ם מנסור עבאס, שהקפיא את השתתפות סיעתו בהצבעות הכנסת בעקבות אירועי מסגד אל-אקצא, לרדת מהעץ ולחזור לחיק הקואליציה. רע"ם לא רצתה לשאת באחריות להפלת הממשלה. זה לא רק יהווה הודעה בכישלון האסטרטגיה הפוליטית שלה, אלא בעיקר היא תמסור במו ידיה את ראשות ממשלת המעבר לבנט. אולם מעשי צדיקים נעשים ע"י אחרים, ונראה שניר אורבך יעשה את העבודה עבור מנסור עבאס ויפרוש. אם זה יקרה, ראש ממשלת המעבר יהיה יאיר לפיד, הנוח יותר לעבאס.
מעבר למשחק הפוליטי הציני הזה, וללא שום קשר למי יקבל את ראשות הממשלה, השינוי שהממשלה הזאת הבטיחה היה זעום ביותר, ובעיות היסוד שמאיימות על שלמות החברה הישראלית ועל בטחונה רק החריפו. אם המצב שבו נאשם בפלילים אינו מכהן כראש ממשלה מסמל שינוי, אזי הממשלה הנוכחית אכן מסמלת שינוי עצום. ללא ספק סגנון הדיבור השתנה, ההסתה פינתה את דרכה לדברי נועם, פרגון ופיוס, והאוויר נהיה יותר נקי. אולם לא זה תפקידה של ממשלה האמורה לטפל בבעיות היסוד שלה, וכאן היא נחלה כישלון חרוץ.
העובדה שלאחר עשרים שנה ישראל נאלצת לחזור לג'נין כדי להילחם בטרור, היא כישלון מובהק שזועק לשמיים. כרגיל, שר הביטחון הלך לחפש את הטרור מתחת לפנס, כשגל הפיגועים יצא דווקא מחורה, ואום אל פחם, כשהוא נותן השראה לצעירים בכפרים המפוזרים ברחבי הגדה המערבית. אין בכניסה המתוקשרת של צה"ל לג'נין כדי לשנות באופן מהותי את יכולתה לשלוט במחנה. היתה זו אך ורק פעולת ראווה שנועדה לספק את אינסטינקט הנקם של ישראלים.
הממשלה החליטה להתעלם מהסוגיה הפלסטינית בטענה שאין פרטנר בצד השני וההטרוגניות שלה לא מאפשרת לה לנגוע בנושאים פוליטיים נפיצים. אבל מה עם הנושאים "האזרחיים" שממשלת השינוי נוצרה כדי לפתור אותם, והם זועקים לטיפול שורשי מידי? כאן היא תלויה בעצמה בלבד, וכאן היא נחלה כישלון חרוץ. די שניקח כמה דוגמאות: מה לגבי צמצום הפערים והעלאת פריון העבודה, אנו עדים לכך שהממשלה ממשיכה לטפח את מגזר ההייטק על חשבון יתר המגזרים היצרניים. משבר הדיור מעמיק מיום ליום ומחירי הדירות מרקיעי שחקים ומגיעים לעלייה גורפת של 20% לשנה; החינוך בארץ סובל ממשבר עמוק ביותר, ואלפי מורים נוטשים את המקצוע עקב המשכורות הנמוכות; גנים ופעוטונים סובלים מכוח אדם ירוד וסיפורי אלימות מזוויעים מתפרסמים חדשות לבקרים; רפורמת התורנויות בבתי החולים אינה יכולה לצאת לדרכה עקב מחסור חמור ברופאים; בתחום התחבורה, הממשלה ממשיכה לעודד קניית רכבים פרטיים על פני התחבורה הציבורית. תדירות הרכבות הולכת ופוחתת והפקקים הופכים את ההגעה לעבודה לסיוט; מדיניות האקלים של ממשלת השנוי הפכה לבת ערובה של חברת הגז שברון, וההבטחות לקדם אנרגיה חלופית נותרו על הנייר; ההזנחה בחברה הערבית נמשכת כרגיל, כאשר הממשלה מעוניינת בעיקר להילחם באלימות ולא לטפל בשורשיה, שבבסיסם, פערים בלתי נתפסים, אבטלה רחבה בקרב צעירים ורמת חינוך ירודה ביותר.
אין ספק שדרוש שינוי, אבל לא בסגנון אלא בתוכן. ישראל שבוייה מזה עשרות בשנים בתפיסות מדיניות, כלכליות וחברתיות שאבד עליהן הכלח. ההצלחה של ההייטק מחד, ועוצמתה הצבאית של ישראל מאידך, מסנוורים אותה ומסבכים אותה. ההייטק אינו פתרון לבעיותיה של חברה משוסעת חברתית, תרבותית ופוליטית, וכוח צבאי אינו תשובה לצרכיהם של חמישה מיליון פלסטינים חסרי כל מעמד אזרחי ולאומי. המשבר הפוליטי שמוליך אותנו למערכת בחירות חמישית, וחוסר היכולת להקים ממשלה יציבה ומתפקדת, מבטאים את חוסר הנכונות של הממסד הפוליטי בישראל על כל חלקיו, ימין, שמאל ומפלגות ערביות, לצאת מהקיבעון המחשבתי ולהציע רעיונות מהפכניים שיכולים להצעיד את החברה הישראלית לעתיד טוב יותר.
מי שלא מוכן או לא יכול למצוא פתרון יצירתי לשאלת הפלסטינית, לא ימצא גם פתרון יצירתי לבעיית הפערים החברתיים, הדיור, החינוך, התחבורה, הבריאות והרווחה. לא במקרה ישראל קושרת את גורלה עם משטרים אפלים השואפים להנציח את העבר. היא ממשיכה את קשריה עם פוטין, ומסרבת להצטרף למחנה הדמוקרטי במלחמה באוקראינה, כשכל זה נובע מאותו קיבעון רעיוני. כל עוד לא תקום תנועה דמוקרטית המבוססת על שוויון בין ישראלים ופלסטינים, שמטרה לשנות את המשוואה העכשווית, נמשיך להתבוסס בסבבי בחירות חסרי תכלית. אם לא נשנה אותה במעשינו, המציאות לא תשתנה לבדה.