ביום העצמאות ה- 70 של מדינת ישראל ניתן האות. מה שהחל עם הקמת המדינה ע"י בן גוריון מגיע בימים אלה לסיומו המושלם על ידי לא אחר מאשר דונלד טראמפ. הכרזתה של ירושלים כבירת ישראל לא הייתה "צעד טבעי ומובן מאליו" כפי שהציג זאת טראמפ, אלא יריית הפתיחה של צעדים דרסטיים, כוחניים ובלתי מתפשרים כדי להביא לסיומו של הסכסוך הישראלי פלסטיני.
עוד טרם הצגת "עסקת המאה" נגלים לפנינו קוויה הכללים צעד אחר צעד. ירושלים "כבר הוסרה מהשולחן" לדברי טראמפ, בעיית הפליטים נפתרה אף היא על ידי ביטול התמיכה בתכנית הסעד לפליטים של האו"ם, הקונפדרציה עם ירדן מחליפה את הריבונות הפלסטינית על שטחי הגדה המערבית, וסגירת הנציגות של אש"ף בוושינגטון מבטלת אותו למעשה כצד למו"מ עם ישראל.
בישראל זוכים צעדיו הנמהרים של טראמפ לקונצנזוס מקיר לקיר, הקואליציה חוגגת והאופוזיציה שותקת. וכי איך יכולה האופוזיציה להתנגד להכרה בירושלים כבירת ישראל, או לפתרון זול ומהיר של זכות השיבה? מדוע שמישהו באופוזיציה יתנגד לסנקציות נגד הרשות הפלסטינית? ומי בכלל יכול להמיר את פיו של נשיא אמריקאי, המבצע את החזון הציוני של ארץ ישראל השלמה על ידי שלושת שליחיו הרוויזיוניסטים, קושניר, גרינבלט ופרידמן, עם שחקן חיזוק בדמות היועץ לבטחון הלאומי הניצי ג'ון בולטון?
למעשה מקדים טראמפ את ממשלת ישראל ומחליף אותה. הוא מקדם צעדים שספק אם היו זוכים לרוב בכנסת, ואפילו בממשלה. הוא יודע טוב יותר מהישראלים עצמם איך מנהלים מו"מ ואיך משיגים את המטרה. כוח, סחיטה, איומים, מעילה, ותרמית הם כללים מקובלים בעולמו האפל של טראמפ.
לצד הטבעיות בה מתקבלות החלטותיו של טרמפ בישראל, בארה"ב עצמה מוגדר טראמפ כסכנה לבטחונה הלאומי. אנשי הממשל עושים הכל כדי לסכל את האג'נדה שלו, במיוחד בכל מה שנוגע ליחסי חוץ. ספרים כמו "פחד" של בוב וודוורד, או "אש וזעם" של מייקל וולף מבטאים את האימה בה חי הממסד הפוליטי, הבטחוני והתקשורתי האמריקאי. יספיק רפרוף בדף הטוויטר של טראמפ כדי להבין את עומק המשבר בה שרויה הפוליטיקה האמריקאית והעולמית.
החקירות וגזרי הדין כנגד מקורביו, פרשות המין בהן הוא מעורב, הופעתו ההזויה לצידו של פוטין בהלסינקי כשהודיע שהוא מאמין לרודן הרוסי ולא לשירותי הבטחון שלו, והעדויות הבלתי פוסקות אודות אופיו האימפולסיבי ובורותו ברוב התחומים בהם הוא עוסק, מעידות על טבעם של החלטותיו ועל שיקול הדעת המעוות שלו. אלא שבישראל, כמו בפיליפינים, ברוסיה, בצפון קוריאה וערב הסעודית, יש מי שנהנים מהמדיניות של טראמפ ורואים בה נכס והזדמנות פז לבסס את מעמדם הפוליטי. מדובר בדרך כלל ברודנים המשליטים משטר כוחני וסולדים מכל אופוזיציה.
ישראל אמנם אינה מדינה דיקטטורית, היא עדיין נהנית ממשטר דמוקרטי ועיתונות תוססת וביקורתית. אולם זה דווקא מחזק את השאלה כיצד יתכן שצעדיו ההזויים של טראמפ בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים מתקבלים בסוג של השלמה. שהרי אם ניתן היה להסיר את בעיית ירושלים מהשולחן בקלות כזאת, מדוע לא נעשה הדבר מקודם? ומה היתה הבעייה שמנעה את ביטול זכות השיבה ע"י ביטולה של סוכנות הסעד של האו"ם? למה לממן את הרשות הפלסטינית אם אפשר לבטלה ע"י סגירת ברזי הממון שבלעדיהן היא לא יכולה להתקיים יום אחד? איך ייתכן שכל הממשלים הקודמים, שמרנים וליברלים, דמוקרטים ורפובליקאים לא חשבו על זה לפני כן? ולמה השלימו ממשלות ישראל במשך שבעים שנה עם המצב הזה? או שטראמפ הוא גאון הדור, או שהוא כסיל המאה.
אם נבחן את תוצאות צעדיו הנמהרים של טראמפ, נגיע מהר מאוד למסקנה שהחלופות שלו גרועות, ורק מחמירות את המצב הקיים. הנציגות של אש"ף בוושינגטון נפתחה לאחר שאש"ף הכיר בישראל וחתם על הסכמי אוסלו. מאותו רגע הרשות הפלסטינית החליפה את המנהל האזרחי. היא לא רק הפכה לקבלן המשנה המנהל עבור ישראל את השטחים הפלסטינים המאוכלסים, בעיקר הערים הפלסטיניות בגדה המערבית ועזה, אלא גם נתנה לישראל שרותים בטחוניים שלא יסולאו בפז. האם יש לישראל אלטרנטיבה טובה יותר ושותף אמין יותר מהרשות הפלסטינית לניהול השטחים הכבושים? עובדה היא שהיום, למרות הקפאון המוחלט במו"מ והגזרות של טרמפ, ממשיכה הרשות הפלסטינית לספק את השירותים הכלכליים והבטחוניים לישראל. על פי דבריו של אבו מאזן עצמו קיימת הסכמה של 99% בינו לבין השב"כ הישראלי.
האם ביטולה של סוכנות הסעד לענייני פליטים פותרת איזה שהיא בעייה? המימון האמריקאי לסוכנות מעולם לא נבע מתוך רוחב לב אלא משיקול פוליטי קר ומדוד שמטרתו היתה "לתחזק" את הפליטים, ולמנוע מהם להפוך לגורם עצמאי המתסיס ומזעזע את המשטרים הערביים, בעיקר בירדן ובלבנון, ובגדה המערבית ועזה. מי יממן את חינוכם של מיליוני ילדים פלסטינים, ומה יקרה במידה ובמקום לבוא לבית הספר הם ישוטטו ללא מעש במחנות העוני והעזובה?
צעדיו האחרונים של טראמפ חושפים יותר מכל את אופיו ההזוי של הימין הישראלי, ואת חדלון האונים של האופוזיציה. יותר ויותר מתברר כי לא רק ירושלים מוסרת משולחן המו"מ, אלא גם שאר השאלות הבסיסיות שהוצאו מהסכמי אוסלו, אשר היו אמורים להפתר בהסכם על הסדר קבע. כרגע הסכם הביניים הוקפא, והסכם הקבע ירד מהפרק. אין יותר נושאים לדיון על השולחן, ועל כן אש"ף חדל להיות פרטנר למו"מ. זוהי המשמעות של סגירת נציגותו בוושינגטון.
נראה כי טראמפ ונתניהו סבורים, ובזה הם כנראה צודקים, שרצון ההשרדות של הרשות הפלסטינית, האינטרס הפוליטי והכלכלי שלה להמשיך להתקיים מתרומות מבחוץ ומהעברת המיסים מישראל, גובר על מחויבותה לסיים את הכיבוש ולדאוג לרווחת אזרחיה. מי שצפה בסידרה העכשווית "יומני אוסלו" מקבל את הרושם שהפלסטינים היו מוכנים לקבל כל תנאי ישראלי, ובלבד שיקבלו דריסת רגל, ולו מוגבלת, בשטחים הכבושים. אי לכך, אם ברצונה של הרשות הפלסטינית להמשיך ולהתקיים, ולו גם כדחליל, עליה להשלים עם המצב.
אלא שהמסר של "יומני אוסלו", כפי שמוצגות התוצאות הפוליטיות של הסכם אוסלו, ברור מאוד: עלייתם של שני שחקני הקיצון שנותנים את הטון היום בסיכסוך הישראלי פלסטיני, הליכוד והחמאס, החיים בסימביוזה זה עם זה. הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה נתן את אות הפתיחה לגל הטרור של החמאס, ויגאל עמיר סיים את המלאכה עם רצח יצחק רבין. שניהם, הליכוד והחמאס, מסתמכים על תורה דתית משיחית, ישראל היהודית ההלכתית מול פלסטין האיסלמית. אין בידם להכריע אחד את השני, למרות שיחסי הכוחות הם תמיד לטובת הצד המשיחי הישראלי.
הימין הישראלי הצליח עד כה להבטיח רווחה כלכלית במקביל לניהול מלחמת התשה אכזרית ורווייה בדם, בעיקר פלסטיני. בצל המלחמה חסרת התוחלת מול הפלסטינים, הימין פתח חזית נוספת מול הליברליזם הישראלי, המתבטאת בחוק הלאום, הצעדים לשנות את אופיו של בית המשפט העליון והצרת צעדיהם של ארגוני זכויות אדם. כרגע קיים קונצנזוס פלסטיני – ישראלי שלסכסוך הזה אין פתרון בעתיד הנראה לעין, הכיבוש יימשך וכך גם הסגר על עזה. לפיכך, ישראל מוותרת לא רק על השלום, היא גם מוותרת על הדמוקרטיה, והפלסטינים מצדם מוותרים על חיים בכבוד ובחרות.
כך יכול נשיא אמריקאי הרואה בדמוקרטיה סכנה ובשלום אמונה של תמימים, להמשיך ולהכריז כל יום על צעדים הזויים חדשים. "עיסקת המאה" עוד לא יצאה לאור, וספק אם תצא, אך מה שבטוח הוא, שהיא מעמידה את חייהם של הישראלים והפלסטינים בסכנה קיומית של ממש.