המערכה האמריקאית לשחרור מוסול מידי דאע"ש נפתחה בתוף ומצלתיים, מלווה בצילומים של כוחות הפשמרגה הכורדים והצבא העיראקי דוהרים לעבר העיר השנייה בגודלה בעיראק, השוכנת על גדות החידקל בצפון המדינה. אלא שהעשן המיתמר מתוך המערכה רק מטשטש את המציאות, מנסה ליצור מראית עין כאילו מדיניותו של אובמה נושאת פרי והאמריקאים קרובים למחוק את המדינה האסלאמית מעל פני האדמה. בעייתו של אובמה ושל המדיניות האמריקאית בעיראק ובסוריה נובעת מחוסר ההבנה, או חוסר הרצון להבין, שדאע"ש הוא רק הסימפטום ולא שורש הבעיה.
כמו בסוריה, גם בעיראק אובמה קבע לעצמו יעד של חיסול דאע"ש בכל מחיר תוך השארת המשטרים בבגדאד ובדמשק על כנם. הוא מנסה לבודד את דאע"ש מהמציאות הפוליטית והחברתית השלטת בעיראק ובסוריה, אשר הצמיחה לפתע מדינה בנוסח ימי הביניים, השולטת בטריטוריה החוצה את הגבול בין עיראק לסוריה. איך אפשר להסביר שששת אלפים לוחמים חמושים בנשק קל הגיעו עד פאתי בגדאד ודמשק בקלות, ושולטים במדינות בעלות אמצעים ומשאבים כה גדולים כמו עיראק וסוריה, אם לא בכך שהמשטרים האלה הם פשוט מושחתים, כיתתיים, ולא מתפקדים?
הופעתו של דאע"ש בזירה בשנת 2014, והכרזתו על הקמתה של ח'ליפות איסלאמית, אינם אלא ביטוי להתפוררות המשטר העיראקי והסורי. בשתי המדינות מי שמכתיב את המציאות אינן הממשלות אלא כוחות חיצוניים, כמו ארה"ב, רוסיה, איראן, תורכיה, ומדינות המפרץ. כיבוש מוסול על ידי דאע"ש לפני כשנתיים וחצי ציין את היעלמות המדינה העיראקית והצבא העיראקי, שארה"ב השקיעה בשיקומו כ-25 מיליארד דולר. מנוסתו של הצבא העיראקי מפני אלפים בודדים של לוחמים רכובים על טנדרים, הפכה לסמל כישלונה של ארה"ב לבנות מחדש את עיראק לאחר שהפילה את סדאם חוסיין. הכיבוש האמריקאי יצר חלוקה דה פקטו של עיראק בין שלושת מרכיביה האתניים: השיעים השולטים בבגדאד, הכורדים השולטים בצפון המדינה, והסונים אשר עברו לידיה של המדינה האיסלאמית.
טענת האמריקאים שהצבא העיראקי אחראי לשחרור מוסול מידי דאע"ש חוטאת לאמת, בלשון המעטה. האמת היא שמה שמכונה הצבא העיראקי הוא רק מרכיב אחד מהמשתתפים במערכה. לצדו פועלים כוחות אמריקאים מיוחדים, וחיל האוויר האמריקאי אחראי על החיפוי האווירי; בנוסף נלחמות בשטח מיליציות שיעיות הממומנות ע"י איראן, כמו גם משמרות המהפכה האיראניות בפיקודו של קאסם סולימאני. זאת לאחר שבתגובה להתקדמות המהירה של דאע"ש לעבר בגדאד לאחר התנדפותו של הצבא העיראקי, והפחד הממשי מנפילתה של בגדאד בידי דאע"ש, קרא האייטולה עלי סיסתאני למאמיניו להקים מיליציות אזרחיות כדי להגן על העיר. מאז הפכו המיליציות, השייכות לפלגים שיעים שונים הנתמכים ע"י המשטר האיראני, לעמוד התווך של המשטר, והן שולטות במדינה בפועל; מצפון פועלים כוחות הפשמרגה הכורדים, בשיתוף פעולה הדוק עם הצבא התורכי.
התפוררות הצבא העיראקי לא היתה יד המקרה, אלא תוצאה ישירה של השחיתות שפשתה בכל רבדי השלטון. רוב האזרחים העיראקים, שיעים וסונים כאחד, אינם מודאגים מדאע"ש אלא מהשלטון המרכזי בבגדאד. בזמן שאובמה עסוק בבניית כוח שילחם בדאע"ש, הציבור העיראקי מפגין ללא הרף בדרישה לשים קץ לשחיתות, להפסקות החשמל, להעדר השירותים החברתיים, ולחוסר התפקוד של הממשלה בכל התחומים. לא מזמן כבשו המונים את "האיזור הירוק" שבו שוכנים מוסדות השלטון, וגירשו את חברי הפרלמנט מהבניין. ראש הממשלה חיידר אל עבאדי הבטיח לפטר את הממשלה ולהקים במקומה ממשלת טכנוקרטים לא מפלגתיים כדי להשקיט את הרוחות, אולם עד כה ללא הצלחה. רק לאחרונה פוטרו שר ההגנה הסוני ח'אלד אל עובידי, ושר האוצר הכורדי הושיאר זיבארי, פיטורים המצביעים על הכיוון שאליו צועדת עיראק בראשותן של המפלגות השיעיות הנתמכות ע"י איראן.
המלחמה נגד דאע"ש אינה יכולה לכסות על הבעיה היסודית של עיראק והיא החוקה שהאמריקאים הורישו לה, ואשר יצרה, כמו בלבנון, משטר עדתי המעניק לרוב השיעי את השליטה, אבל לא מאפשר לממשלה למשול בצורה תקינה. משאביה של המדינה מחולקים על פי מפתח עדתי ומפלגתי: השיעים מחולקים לכמה סיעות פוליטיות, שכל אחת מהם זוכה לחלק מהעוגה הכלכלית כדי לשמר את הקואליציה השיעית; הסיעות הסוניות זוכות אף הן לנתח מהעוגה כדי לקנות את הסכמתן לשיטה; הכורדים מצדם מנהלים כלכלה ומנהל עצמאיים בשטחים שבשליטתם, וגם הם נגועים במלחמות פנימיות, דיכוי פנימי ושחיתות.
בעוד שאובמה מנסה ליצור מצג שווא כאילו קיימים בפועל ממשלה וצבא עיראקיים, עיראק היא מדינה חולה ומתפרקת. אין באמת צבא עיראקי, אלא יחידות הנתונות למרותו של צבא ארה"ב, והמאומנות להלחם נגד דאע"ש ותו לא. הצבא והמשטרה אינם מסוגלים לספק ביטחון לאזרח העיראקי, כמו שהתברר בפיגוע הנורא שביצע דאע"ש בשכונת "קראדה" בלב בגדאד במרכז קניות הומה אדם באחד מלילות הרמדאן האחרון. דאע"ש החדיר משאית קירור ממולכדת לתוך השכונה המאובטחת ביותר ע"י משטרה המקומית, ומהפיצוץ נפגעו מאות אנשים. כאשר ביקר ראש הממשלה חיידר אל-עבאדי במקום הפיגוע, שהוא גם מקום הולדתו, הוא נרגם באבנים כי תושביו השיעים האשימו אותו ואת המשטרה בכך שהשוטרים שוחדו ע"י אנשי דאע"ש. השוחד, כפי שאמרנו, כילה כל חלקה טובה במדינה.
אמנם כיבושה של העיר מוסול עדיין רחוק, והכותרות כבר מדברות על דאגת מוסדות הסיוע ההומניטרי לגבי עתידם של מיליון אזרחים הלכודים בעיר, אלא שהדאגה האמתית היא לעתידה של עיראק בעקבות סילוקו של דאע"ש מהעיר. המיליציות השיעיות והכורדיות, הנתמכות ע"י איראן ותורכיה בהתאמה, אינן נלחמות מתוך אידיאלים, יש להן אינטרסים משלהן, והשאלה היא מה יהיה תפקידן במדינה העתידית שתקום אחרי תבוסת דאע"ש. הכורדים דורשים היפרדות, והם נשענים על שיתוף פעולה מדיני, צבאי וכלכלי עם תורכיה; המיליציות השיעיות יישארו כדי להבטיח את הנוכחות וההשפעה האיראנית; ולאוכלוסייה הסונית נועד התפקיד הכאוב של פליטים שנאלצו לברוח מהערים ההרוסות רמאדי, תכרית ,פלוג'ה ועכשיו גם מוסול, שנבזזו ע"י המיליציות השיעיות הרואות בסונים אויבים וכופרים.
האלטרנטיבה לדאע"ש, הן בעיראק והן בסוריה, טמונה בשינוי שני המשטרים, בהפיכתן של שתי המדינות האלה לדמוקרטיות מתפקדות, הנבחרות ע"י כל האוכלוסייה כדי לשרת את כלל התושבים. החלוקה העדתית של שתי המדינות האלו פשוט תשכפל את הבעיה ביחידות קטנות, כמו התפצלותה של אמבה. במקום משטר ריכוזי מושחת אחד בכל מדינה, ייווצרו מספר משטרים מושחתים עדתיים שילחמו אחד בשני עד אין קץ. בתוך הוואקום העדתי הזה, דאע"ש או דומיו ימשיכו לפרוח ולהתיש את העולם ואת ארה"ב עצמה. מלחמות האזרחים במזה"ת כולו, מלוב, דרך מצרים, תימן, עיראק וסוריה מציבות שתי ברירות ברורות, או שינוי דמוקרטי שהאביב הערבי בישר, או ברבריות, שארה"ב, רוסיה, סעודיה ואיראן מובילות אליה, כל אחת מסיבותיה היא. התוצאה היא כאוס וסבל אנושי בלתי יתואר.