לא יאומן כי יסופר, אבל אנשי הכיפות הסרוגות, שראו בנתניהו נכס אסטרטגי שיוביל את המהפכה הדתית-לאומית, התהפכו על נתניהו. מדובר ביועצי הסתרים מומו פילבר, נתן אשל, ארי הרו, רוני אלשיך ואביחי מנדלבליט (כיפה שחורה), שהיו אמורים להוציא לפועל את העסקאות המלוכלכות של נתניהו בין שלטון להון, ולהבטיח שמערכת אכיפת החוק והעיתונות יסוככו עליו מפני כל ניסיון לפגוע במעמדו. עם עיתון יומי הממומן ע"י שלדון אדלסון, בעל ההשפעה בבית הלבן, ומינויים של עוד שני חובשי כיפות בוושינגטון בממשל טראמפ, השגריר דיוויד פרידמן והיועץ ג'ייסון גרינבלט, נראה היה כי נתניהו ורעייתו יוכלו להמשיך לעשן סיגרים וללגום שמפניה ורודה באין מפריע.
מתוך סבך הפרשות – הסיגרים, נוני מוזס, בזק והצוללות, מתגלה שליד הצלע האחת של המשולש, מאחורי הכיפות הסרוגות המספקות כיסוי אידאולוגי ומתנהגות כפלוגות המחץ של המשטר, ישנה הצלע שנייה של בעלי ההון, שאיננה פחות חשובה. ארנון מילצ'ן, נוני מוזס ושאול אלוביץ', נותני השוחד, הם בעלי הבית האמתיים של הכלכלה הישראלית ביחד עם טייקונים כמו יצחק תשובה, שרי אריסון, נוחי דנקנר, לב לבייב ואליעזר פישמן.
ובמשולש כמו במשולש, הבסיס חייב להיות רחב כדי לשמור על יציבות. הבסיס כידוע בנוי על אנשי הליכוד, עסקנים בשירות הציבורי, בשלטון המקומי, ראשי ועדים גדולים, ו"עמך" ישראל, שהפכו בידי ביבי כחומר ביד היוצר. ההסתה נגד ערבים פלסטינים, נגד אפריקאים ונגד "הסמול", היא הדלק המלבה את להבת הגזענות בבסיס, ומאפשרת לנתניהו לנצח בכל התמודדות.
בעוד הבסיס עומד איתן בתמיכתו בביבי, לפחות בינתיים, דווקא הצלע של הטייקונים, התגלתה כפגיעה ושברירית. בשלהי שנות האלפיים, בהיותו שר אוצר, הפריט נתניהו את נכסי המדינה – אל על, בזק, הגז, צים, ים המלח, שירותי הסלולרי הכבלים והלווין – וחילק אותם לקבוצה נבחרת של הרפתקנים שחיפשו לעשות הרבה כסף ומהר. העילה הכוזבת היתה שהמדינה לא יודעת לנהל, בעוד הטייקונים מנהלים ביעילות, והתעשרותם תטפטף גם כלפי מטה, לכן כולם יתעשרו ויבוא שלום על ישראל. התוצאה לא אחרה לבוא. בהיעדר תחרות המחירים האמירו, הטייקונים התעשרו, השתלטו על התקשורת ועל הפוליטיקאים, והשחיתות כרסמה בכל חלקה.
השיטה עבדה יפה מאוד עד שנת 2008, השנה של קריסת הבורסה בניו-יורק, והתיאוריה של נתניהו התמוטטה. הפערים החברתיים העמיקו ככל שהעשירים הלכו והתעשרו, והתברר שעושרם נרכש במרמה. דנקנר, פישמן ואלוביץ', נשלחו לספסל הנאשמים. שר האוצר הירשזון ואחריו ראש הממשלה אולמרט נדונו למאסר בעוון שחיתויות מכל הסוגים, ועתה צפוי נתניהו לגורל דומה. את הקשר הפלילי הון-שלטון אי אפשר יותר להסתיר. נפילתו של ביבי, הקוסם הכל יכול, מצביעה יותר מכל על סופו של עידן. נתניהו מגלם את האידאולוגיה הניאו-ליברלית והקפיטליזם החזירי, הבנוי על ריכוז ההון בידי מונופולים גדולים ועל תעשיית הגז והנפט. אלו מממנים ומכוונים את הפוליטיקאים כדי שישרתו אותם על חשבון 99% מהציבור.
אלא שהליכתו של נתניהו משקפת לא רק את סופו של עידן כלכלי, אלא גם את סופו של עידן מדיני. במהלך שנות שלטונו הוא עשה הכל כדי לחסל את הפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני ולשים קץ לכיבוש. שיתוף הפעולה בין נתניהו לבין הימין האידאולוגי של אנשי הכיפות הסרוגות הביא למצב של תוהו ובוהו, והוא עומד להתהפך על ראשה של ישראל בכל רגע. עזה כבר מזמן הפכה לאסון הומניטרי שהממשלה לא יודעת איך לבלוע או להקיא. אי אפשר לעזור לעזה ולהרפות את המצור כדי לא לסייע לחמאס, אבל אסור לעשות כל פעולה דרסטית שתביא להפלת שלטון החמאס כדי למנוע כאוס. בגדה המערבית מסיתים נגד אבו מאזן כסרבן השלום, ובה בעת ממשיכים את התיאום הביטחוני ואת שיתוף הפעולה הכלכלי. את הגדה אסור לספח לישראל אבל מאידך אסור לפנות ולו התנחלות אחת. את העובדה שעד כה האינתיפאדה השלישית לא פרצה ועזה לא קרסה מייחסים לחכמתו המדינית של נתניהו. ואכן, אין מה לדבר, בנושא הזה הוא הוכיח כי הוא קוסם.
אולם, זמנו של נתניהו אזל. כאשר מסתכלים שמאלה ממנו, כי מימינו יש רק קיר, מגלים כי יורשיו אינם טובים ממנו. יאיר לפיד עלה בזכות התמיכה של נוני מוזס, ושניהם נותרו ידידים של אהוד אולמרט. לפיד חולק עם נתניהו ידיד משותף, הלא הוא ארנון מילצ'ן. אם לפיד אכן יירש את כסאו של נתניהו איש אינו יודע לאן פניו מועדות. מאחוריו משתרך אבי גבאי, שמתהדר ביושרו, אבל גם הוא החל את דרכו בבזק. אמנם לא בבזק של אלוביץ' אלא של חיים סבן, עוד איל הון ותקשורת המערבב כסף עם פוליטיקה. סבן הוא תורם כבד של משפחת קלינטון כתשובת-נגד לתרומות של אדלסון לטראמפ. במילים אחרות, ליאיר לפיד, שר אוצר בממשלת נתניהו הקודמת, כמו לאבי גבאי – אין חלופה כלכלית או מדינית שיכולה להוציא את העגלה הישראלית מהבוץ.
קריסת הפרדיגמה הניאו-ליברלית יוצרת הזדמנות להציג אלטרנטיבה כלכלית אחרת. האידאולוגיה של נתניהו, לפיד וגבאי מייצגת את שנות השמונים של המאה הקודמת, ואת תקופת דמדומיה של המהפכה התעשייתית השנייה. האנרגיה המתחדשת, האינטרנט, הבינה המלאכותית, האינטרנט של הדברים, הרובוטיקה, המכונית האוטונומית, והרשת החברתית, עומדים בבסיס המהפכה התעשייתית השלישית שאנו חווים היום. היא יוצרת פרדיגמה חדשה המבוססת על ביזור הכוח הכלכלי, ומאפשרת להחזיר את הכוח הפוליטי לידי האזרחים, ולהחזיר למושג דמוקרטיה את תוכנו המהותי.
האנרגיה המתחדשת יכולה לשים קץ לעידן המונופולים בתחום האנרגיה; טכנולוגיית הבלוקצ'יין היא התשובה למונופולים הבנקאיים; האינטרנט של הדברים מחסל את אנשי הביניים; המכונית האוטונומית החשמלית יוצרת בסיס לפתרונות תחבורתיים, ומחסלת את המכונית הפרטית ואת כלכלת הנפט; הבינה המלאכותית מחליפה את עובדי השירותים, מפקידי הבנק ועד הקופאית בסופר; הרובוטים מחליפים את העבודה הידנית; והרשת החברתית מחליפה את העיתונות המודפסת. מערכת החינוך והרפואה ישתנו מהקצה לקצה; עולם העבודה ישתנה, וידרשו פתרונות למיליונים שיאבדו את מקומות עבודתם.
כל אלו הם אתגרים חדשים שישנו את חיינו מהיסוד, והם דורשים פתרונות רציניים. באירופה כבר התחילו לחשוב עליהם, אבל לא בישראל. מי שחי בהכחשה מתנחם באשליה שזה ייקח עוד הרבה זמן. אבל מי שמסתכל על המציאות רואה איך מטבע הקריפטו תופס את מקומו של הכסף, ואיך חברת הדגל הישראלית "טבע" קרסה ומפעליה חוסלו. מי שרוצה להרחיק לראות מעבר לעשן הסיגרים, יבין כי כאשר נתניהו הולך הכלכלה שהוא מייצג הולכת אתו. לרוע המזל ישראל לא נערכת למהפכה הזאת: מערכת החינוך עוסקת בהדתה, הכנסת בחוקי לאום, משרד התחבורה סולל כבישים ומעודד רכב פרטי, וצה"ל מוכן יותר מתמיד להילחם את מלחמת האתמול.
בתחום המדיני נתניהו מותיר אותנו עם סוג של אפרטהייד המנוהל בשיתוף עם הרשות הפלסטינית. המדינה היהודית והדמוקרטית חדלה להתקיים, ואתה נקברה גם המדינה הפלסטינית. למרות זאת מרצ וחד"ש ממשיכות לדבוק בה, אם מתוך רפלקס דוגמטי, ואם בגלל רצון עז לשמור על ישראל הישנה והטובה. גם בתחום המדיני מנסים להתכחש למציאות ולנסות להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור. הבעיה היא שבפועל נוצרה בין הים לירדן יחידה כלכלית אחת עם "מעטפת מכס אחת" בכוח הסכמי פריז, וריבונות ישראלית אחת המנציחה חוסר שוויון אזרחי, כלכלי, חברתי ופוליטי משווע.
הפרדיגמה הכלכלית החדשה טומנת בחובה את האפשרות לשנות את הפרדיגמה המדינית של ההיפרדות: כלומר לבנות בין הים לירדן מדינה אחת לכל אזרחיה הישראלים והפלסטינים על בסיס כלכלי חדש. זה דורש מאמץ פוליטי ואינטלקטואלי אדיר, שכן לא מדובר במציאת פרטנרים לעשיית שלום על בסיס היפרדות, אלו כבר אינם בנמצא. מדובר בפרטנרים פלסטינים הרוצים לבנות חברה דמוקרטית חדשה, כחלק ממזרח תיכון ועולם חדש, וזה הוא האתגר האמיתי שעומד בפנינו.