ביום שבו נפתחו השידורים המרתוניים בתוך ישראל אודות חטיפתם של שלושת הנערים היהודים, עסק העולם בדבר אחד בלבד, והוא כיבוש העיר מוסול בעיראק ע"י "מדינת האסלאם בעיראק ובסוריה" (דאע"ש) והתפוררות הצבא העיראקי. לכאורה אין קשר בין המקרים, אלא שאדם אחד בתבל מצא את הקשר ועשה בו שימוש לצרכיו הפוליטיים, והוא ראש ממשלת ישראל היצירתי בנימין נתניהו.
החטיפה מחד, והתקרבות דאע"ש לפאתי בגדאד, הפכו להזדמנות פוליטית עבור נתניהו כדי לנסות להרוויח מחדש את תמיכת העולם לתפיסותיו המדיניות. כשהוא שלח את שלוש האימהות לז'נבה במסע תעמולה הזוי תחת הכותרת "Bring back our boys" הוא כבר ידע שהחטופים אינם בחיים וכי חמאס אינה נוטלת אחריות למעשה, אבל מה לא עושים כדי לרכוש את אהדת דעת הקהל העולמית.
עם היוודע דבר החטיפה כינס נתניהו את הקבינט המדיני בטחוני כדי לגייס את שרי הממשלה לתמיכה במבצע "שובו אחים" במטרה לחסל את נוכחות החמאס בגדה המערבית, וקיבל יד חופשית. החטיפה שימשה את נתניהו כדי להוכיח שאין עם מי לדבר, וכי אבו מאזן בעצם הקמתה של הממשלה הפלסטינית בהסכמה עם חמאס, תומך בטרור. ההסתערות של כוחות דאע"ש בעיראק שימשה אותו כדי לחזק את תפיסתו הביטחונית, שלפיה נהר הירדן הוא הגבול המזרחי של ישראל, ובכך לשלול כל אפשרות להקים מדינה פלסטינית ריבונית.
לא זו בלבד, אלא שבכינוס של המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, נתניהו הכריז שישראל תומכת בהקמת מדינה כורדית עצמאית באזורי האוטונומיה הכורדית בעיראק. כך מפרק נתניהו את ממשלת הרשות הפלסטינית באמצעות מבצע צבאי, ואת מדינת עיראק על ידי הכרה בהקמה מדינה כורדית עצמאית.
כולם אוהבים את דאע"ש
נתניהו הוא המנהיג הראשון הקורא לכינונה של כורדיסטן עצמאית על אפה וחמתה של ארה"ב. אמריקה הפצירה במנהיג הכורדי, מסעוד ברזאני, להימנע מצעד זה, כי הוא רק מחזק את אחיזתה של דאע"ש באזורים הסונים, וכך מחלק ומפורר את עיראק. אלא שבעיני נתניהו לא דאע"ש היא הסכנה אלא איראן. לדעתו עם הקמת המדינה הכורדית, עם ישראל יזכה בבסיס ידידותי על גבול איראן, משקל נגד לכך שאיראן הפכה את לבנון למאחזה הקדמי בגבולה הצפוני של ישראל.
זהו משחק שח מרתק שבו נתניהו מנצל את התפוררותן של סוריה ועיראק כדי לקדם את מה שהוא מבין כאינטרסים האסטרטגים שלו. דאע"ש עושה את המלאכה לא רק עבור נתניהו אלא גם עבור סעודיה, שצהלה ושמחה לנוכח ההתקדמות של דאע"ש לבגדאד. סעודיה רוצה בקיצו של ראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי השיעי, אויבה המושבע של הממלכה, ובן בריתו של משטר האייתולות האיראני.
כך הפך דאע"ש לחביבם של נתניהו וסעודיה, משום שדאע"ש שונא את השיעים הרבה יותר ממה שהוא שונא את היהודים. בו בזמן הוא גם חביבם של בשאר אסד ונורי אל-מאלכי, המשתמשים באימה השוררת בארה"ב ובאירופה מפני האפשרות שג'יהדיסטים בעלי דרכונים אירופאים ואמריקאים יבצעו פיגועים על אדמתם, כדי לשכנע את המערב לתמוך בהם, למרות הזוועות שהם מבצעים בבני ארצם. דאע"ש זוכה מכל העולמות, ובעיקר מהאנרכיה שהמשטרים הרקובים והדיקטטוריים גרמו באזור, ממצרים, דרך המפרץ הערבי ועד סוריה ועיראק.
אי אפשר לנתק את ההצלחה של דאע"ש מהמרידות של הסונים בעיראק ובסוריה. עבור הסונים, איראן וגרורותיה בסוריה, בעיראק ובלבנון הם אויבם המר, אחרי שנים של סבל מאפליה, דיכוי, הדרה כלכלית ועוינות.
הפחד מהאביב הערבי
הפרגמטים בשמאל הציוני, אנשי מרצ והעבודה, נעמדים פעורי פה נוכח תופעת דאע"ש המחזקת את נתניהו והימין. אלו כבר מציעים להקים גדר על נהר הירדן כדי להגן על נוכחות קבע ישראלית שם, דבר שיסכל כל הסדר מדיני עם הפלסטינים. האלטרנטיבה של השמאל הציוני היא כמובן חיזוק אבו מאזן, והתחברות לציר מצרים, סעודיה ו"המפרציות". זוהי תפיסה ציונית שמרנית וצרת אופק, שאינה מבינה שעליית דאע"ש נובעת מכישלון האביב הערבי להביא לשינוי דמוקרטי בעולם הערבי.
האביב הערבי זעזע את כלל המשטרים, אולם סעודיה ואיראן הצליחו לסכל את המהפכה הדמוקרטית בשתי מדינות מרכזיות כמו מצרים וסוריה. סעודיה ואיראן הן אמנם אויבות, אבל הן מאוחדות באיבתם לכל שינוי דמוקרטי המאיים על משטריהן. סעודיה פעלה נגד האחים המוסלמים במצרים כי הם מבטאים את האסלאם הפוליטי, שהשכיל לעלות לשלטון באמצעות סיגול כללי המשחק הדמוקרטי, כדוגמת תורכיה ותוניס. איראן מצדה תומכת באסד, כי נפילתו יכולה לסמן את תחילתו של מרד מחודש נגד משטר האיתולות, אשר נמצא מאז המהפכה הירוקה תחת איום תמידי.
הקריאה להקמת "ציר" מתון עם אבו מאזן, המלך הירדני והסעודי, היא קצרת רואי כי כל אחד מהמנהיגים האלה נתפס בידי עמו כדיקטטור ובוגד באינטרסים של העם. מצבם של המשטרים האלה הוא כל כך רעוע עד שכמה אלפי לוחמי דאע"ש יכולים לזעזע את האזור כולו. האופוזיציה למשטרים אלו לא נחלשה אלא רק גוברת. טעות לחשוב שהאביב הערבי הסתיים. ההפגנות והשביתות במצרים נמשכות ומי שעוקב אחרי העיתונות המצרית נחשף לוויכוח נוקב וביקורת קשה ביותר נגד משטרו של סיסי.
הצעירים המהפכנים נרדפים, אבל הפופולריות שלהם לא נחלשת, הם האלטרנטיבה לדאע"ש ולאסלאם הקיצוני והם נאבקים עבור השינוי שיכול להביא לדמוקרטיה ופיתוח כלכלי שוויוני באזור כולו. לבנות על המשטרים הערביים "המתונים" הוא לבנות על העבר ולהתעלם מאותם צעירים ממעמד הביניים המשכיל ומקרב מעמד מהפועלים המהווים את העתיד של העולם הערבי.
נתניהו עוד יתגעגע לחמאס
בעצם סרובו העקבי להגיע להסדר מדיני, נתניהו בונה את דאע"ש לא רק בעיראק ובסוריה אלא גם בגדה המערבית ובעזה. דאע"ש הוא ארגון שהתפלג מאל-קאעידה שהיתה מתונה מדי עבורו. ככל שהדיכוי, העוני וההדרה גוברים, וככל שהמשטרים מדכאים כל שינוי דמוקרטי, כך האלטרנטיבה להם בהכרח יותר קיצונית, בהתאם לרמת הייאוש של העם.
חמאס צמחה על רקע כישלון הסכמי אוסלו והשחיתות של הרשות הפלסטינית. עתה, כאשר חמאס מתמתנת עקב המצור המצרי המוטל עליה והיא מוכנה לפשרה עם אבו מאזן, נתניהו, בדומה לשכנו המצרי, הגנרל סיסי, פועל לחסל אותה. ואם הוא יצליח, מי ימלא את הוואקום? ארגון עוד יותר קיצוני. כל קריאה של "מוות לערבים" מחזקת את הקריאה הנגדית "מוות ליהודים", וכל סגירה של דלת מדינית פותחת דלת לקיצוניות האסלאמית. לא צריך הרבה קיצונים, מספיק קומץ מהם הזוכה באהדה ציבורית.
סיכול המהפכה הדמוקרטית המכונה האביב הערבי לא הביא להתבססות "הציר המתון" אלא לצמיחתה של דאע"ש מחד, ולהעמקת הסרבנות של הימין הישראלי וממשלתו להכיר בפתרון של שלום המבטיח חופש וצדק חברתי לשני העמים. זוהי הקרקע בה יצמח דאע"ש המקומי. דאע"ש אינו רחוק, הוא מתדפק על דלתות הממלכה הירדנית, הוא התבסס בסיני, הוא זוכה לאהדה בגדה המערבית ובעזה, ולא קיימת גדר שיכולה למנוע את התפשטותו.
דאע"ש הוא מצב נפשי, הוא ביטוי קיצוני של מצב קיצוני, וככל שהאנרכיה תגבר, כך גוברת הסכנה שישראל תצטרך להתמודד עם דאע"ש. יתכן שנתניהו, כמוהו כאסד, סיסי ונורי אל-מאלכי, יזכה באהדת העולם כלוחם בטרור, אלא שזה לא יעזור לאזרחים בישראל אשר יצטרכו להתמודד עם מציאות שונה לחלוטין ממה שהתרגלו לה עד כה. לא רק יש"ע זה כאן, גם אחיו התאום דאע"ש הוא כאן.