החשכה האופפת את עזה מקשה על הראייה ומשבשת את ההבנה. תושבי עזה מאתגרים את עצמם ואת כל המוסכמות האפשריות. ספק אם קיים היום בעולם מקום בו התושבים מקבלים בהכנעה כזאת שלוש עד ארבע שעות חשמל ביום, נדמה כאילו חזרו בזמן ל1948 כאשר רוכזו במחנות פליטים בלא דבר. אין אסון הומניטרי בעזה, אומר שר הבטחון ליברמן. המזון עובר דרך הזונדה הישראלית הישר אל קיבתם של העזתים, אמנם מים ראויים לשתייה אין אך אדם אופטימי יכול לטעון שארוחות הרמדאן מתנהלות באווירה רומנטית לאור נרות.
אך האמת היא שעזה לא מתקוממת כי אין כתובת אחת ברורה להתקומם נגדה. היא נתונה למצור משולש, וכל אחד מדרג את האחריות למצב לפי ראות עיניו. במישור הפלסטיני האחריות מתחלקת בין ממשלת חמאס לרשות הפלסטינית, כשעל שתיהן מנצחת ישראל, המוציאה והמביאה הבלעדית של אנשים וסחורות לעזה וממנה. תושבי עזה אינם אלא כלי משחק בידיהם של שלושת הצדדים האלו, שעדיין לא החליטו לאן פניהם מועדות, והם מנהלים מאבקים שתכליתם לא ברורה. ממשלת ישראל מנהלת קרב מדיני מתוקשר נגד הרשות הפלסטינית, מה שלא מונע תיאום בטחוני הדוק בין הצדדים. הרשות מתגוננת מהמתקפה ע"י קריאות נואשות למו"מ עם ישראל בלי תנאים מוקדמים, מה שלא מונע ממנה לחנוק את החמאס ע"י מניעת חשמל, תרופות ומשכורות לפקידיה בעזה.
לתוך הפלונטר הזה נכנס חתנו של הנשיא טראמפ ג'ארד קושנר, המבקר באזור בימים אלו במטרה להתניע מו"מ מדיני. נתניהו מעניק לאורח המכובד קבלת פנים מסורתית, תוך שליחת ציוץ אופנתי על התחלת הבנייה בהתנחלות "עמיחי", לראשונה מזה שנים רבות. הוא גם לא שוכח לנזוף באבו מאזן על כך שחנך פסל לזכרו של חאלד נזאל (פעיל אש"ף שחוסל ביוון בשנת 1987). הפרשנים הפלסטינים ללא יוצא מן הכלל מריחים תבשיל אמריקאי שאינו לטעמם, ואינם יודעים מה עליהם לעשות כאשר הם צריכים לנהל בו זמנית מו"מ קשה מול ישראל ומלחמה מלוכלכת מול חמאס. הצהרותיהם החוזרות ונשנות של השרים הישראלים ומעשיו של נתניהו לא מותירים מקום לספק: הפלסטינים יתבקשו להכנס למו"מ שבו יצטרכו לתת וויתורים ללא כל תמורה ממשית.
המשא ומתן המתנהל כרגע בחסות אמריקאית נועד לטפל בעתידה של הגדה המערבית, כאשר העתיד של עזה נשאר לוט בחשיכה. ההתנהגות של אבו מאזן כלפי תושבי עזה לא רק נעדרת שמץ אנושיות, היא מסמלת את הניתוק הפוליטי, החברתי והנפשי של הרשות הפלסטינית מחמאס, מעזה ומתושביה. למעשה מרבית הפלסטינים בגדה המערבית מפגינים אדישות למתרחש בעזה ולסבלם של העזתים. מצדו, החמאס עצמו הרים ידיים והודיע קבל עם ועדה שאין לו פתרונות פלא לבעיית החשמל, המים והתרופות, שלא לדבר על האבטלה של למעלה מ40% מהתושבים. לממשלת החמאס אין בעיה לכפות את שלטונה תוך כדי הכרזה שהיא חדלת משילות, כשהיא מגלגלת את הכדור לפתחה של ממשלת ישראל.
החלטתה של הרשות הפלסטינית להסיר מעצמה כל אחריות לנעשה בעזה מצביעה על מה צופן העתיד. ברגע שאבו מאזן זורק את המפתחות של עזה, ישראל נשארת האחראית הבלעדית על התושבים, בהיותה הכוח הכובש השולט על כל המעברים. אמנם הרמטכ"ל מכריז שהיה רוצה שלעזה יהיה 100% חשמל, מים לשתייה ותעסוקה מלאה, אלא מה? הוא לא מוכן לממן את חמאס.
זוהי באמת דילמה "מוסרית" ממדרגה ראשונה, שהרי ממשלת ישראל לא רוצה לממן את חמאס, אבל היא גם לא רוצה להדיח אותו מהשלטון, וכאן טמון הפלונטר. במשך עשרים השנים האחרונות הרשות הפלסטינית כסתה את ערוותה של ישראל ולקחה אחריות על עזה, ולפתע ברגע אחד, ללא הודעה מוקדמת, היא משאירה את ישראל בפני המציאות הערומה: חמאס שולט על עזה, וישראל היא האחראית האולטימטיבית לרווחתם, בריאותם ושלומם של תושביה. אמנם לטווח הקצר, הניתוק בין הגדה המערבית ועזה משחק לידי נתניהו. אולם, ככל שהזמן חולף, הניתוק מעמיק את המשבר ההומניטרי בעזה ואת המשבר הפוליטי בגדה המערבית. מצד אחד, הפילוג בין חמאס לפת"ח מחליש מאוד את הרשות הפלסטינית, ומאפשר לנתניהו לטעון כי אין לו פרטנר לשלום, אבל מצד שני נתניהו נדרש לשלם את המחיר הפוליטי והכלכלי של הפילוג הזה.
בינתיים מד החום הצה"לי פועל שעות נוספות. כל בוקר אנו מתבשרים כי חמאס אינו שואף למלחמה, וגם כי ישראל נענית לבקשת אבו מאזן ומורידה עוד כמה קילוואטים של חשמל לעזה ומקצרת את שעות האור המעטות בדקות נוספות. ישראל מושכת בחוט בתקווה שהוא לא ייקרע, ותוך ציפייה שמישהו יוציא עבורה את הערמונים מהאש. מצרים, למשל, הבטיחה 500 טון סולר; מוחמד דחלאן, שנוא לבו של אבו מאזן ואויבו בנפש של חמאס, מנצל את ההזדמנות כדי לחזור לזירה ומבטיח עזרה, אבל כידוע, הכתובת האמיתית היתה ונשארה ישראל.
חמאס אינו זקוק למלחמה ברגע זה. הצפה של חופי ישראל בביוב עזתי, התפרצות של מגיפת מעיים, חולירע, תמותה מזורזת ומתוקשרת של חולים עקב חוסר טיפול רפואי, הם תחזית יותר מציאותית מסיבוב מלחמתי נוסף שבו החמאס זועק 'ניצחתי' תוך ליקוק פצעיו. ישראל צריכה את חמאס כדי לנהל את עזה, דבר שמאפשר לה להמשיך את שליטתה בגדה המערבית, אלא שהיא לא מוכנה לשלם את המחיר הכרוך בכך. יתר על כן, גם השליטה בגדה המערבית תלויה בנכונותה של הרשות הפלסטינית לשתף פעולה. הבעיה היא, שככל שעובר הזמן, כאשר שלושת הצדדים מתקוטטים, ההסדר המוזר ביניהם הולך ומתמוסס: הרשות הפלסטינית מאבדת גובה, החמאס מאבד את בסיס התמיכה כאשר אפילו קטר נאלצת להתרחק ממנו, ונתניהו נותר עם תפוח אדמה לוהט בידיו כשהוא מסונדל ע"י שר הבטחון ליברמן ושר החינוך בנט.
ספק אם ג'ארד קושנר, המסובך עד ראשו בחשד לתאום עם הרוסים, יכול בתנאים הנוכחיים להביא לפריצת דרך. נראה כי התקוות הגדולות שהיו לאבו מאזן לאחר פגישתו עם טראמפ בבית הלבן הולכות ונמוגות. בביקורו בבית לחם הרים טראמפ את קולו על אבו מאזן ודרש ממנו לפסיק את התמיכה הכספית במשפחות האסירים והחללים הפלסטינים. כך הוא סיבך אותו עם ציבור רב, ובעל השפעה, התלוי בקצבה חודשית מהרשות, ממש כפי שחללי צה"ל נהנים מקצבת משרד הביטחון. הדרישה הזאת לא רק מצביעה על חוסר הרגישות של ישראל אלא על עיוורון פוליטי. בלי הקצבאות האלה ובלי מימון ל- 250 אלף פקידים ושוטרים פלסטינים, הרשות הפלסטינית מאבדת את בסיס התמיכה העיקרי שלה.
לסיכום: מלחמה בקיץ לא תהיה, גם שלום לא יהיה; העזתים יתרגלו לחיות בלי חשמל ולשתות מים מזוהמים, והחמאס ימשיך לחפור מנהרות; הרשות הפלסטינית תמשיך לנהל מו"מ, בשעה שפיגועי "השראה" ימשיכו עד שיוחלפו בפיגועי "יאוש"; צה"ל ימשיך לבדוק מדי פעם את החום בגדה, ולהרגיע שאינתיפאדה שלישית לא עומדת על הפרק כרגע. ובתוך ישראל תמשיך הרדיפה של אירגוני זכויות אדם, של מרצים שמאלנים, של הצגות חתרניות, של מיצגי עירום, וכל תופעה אנטי יהודית או אנטי ציונית.
כך זה ימשך עד שלישראלים, לפלסטינים ובעיקר לעזתים – יימאס מהמצב הבלתי נסבל הזה, והם יפעלו במשותף כדי להעיף את הרשות הפלסטינית, את שלטון החמאס ואת הימין הישראלי לכל הרוחות.