הנפילה של חאלב מתוארת בישראל כניצחון הגדול של בשאר אסד, וכצעד הראשון בדרך להחזרת שליטתו על סוריה. אידליב, שנותרה בידי המורדים, גם היא עומדת בתור, ואחרי שיכתשו גם אותה עד עפר, ידרימו המטוסים הרוסים והסורים עם המיליציות השיעיות לרמת הגולן, יחזירו את הסדר על כנו, ובא לציון גואל. אולם, אם בוחנים היטב כיצד הוכנעה חאלב, כלל לא ברור שאסד באמת מחזיר לעצמו את השליטה על סוריה. להפך, מאחורי תמונות הזוועה הזורמות מחאלב עומדים פוטין, חאמינאי, נסראללה, ארדואן ונתניהו. אסד עצמו נדחק לסוף הרשימה. הכוחות הקובעים מה קורה בחאלב, ובסוריה בכלל, הם הרוסים והאיראנים. תפקידו של אסד הוא לספק להם, ולשלל המיליציות הפועלות בשמם, את הלגיטימציה להתערבות בסוריה.
כבר בקיץ 2015 עמד משטרו של אסד בפני קריסה מוחלטת, ואילולא ההתערבות המאסיבית הרוסית, סוריה הייתה נופלת בידי המורדים. כאשר פוטין הבין שאובמה אינו מעוניין בניצחון המורדים, הוא נכנס לתוך הוואקום הבינלאומי, במפגן עוצמה רצחני. הוא לא עשה זאת לבד. רוסיה ואיראן חילקו ביניהן את התפקידים: המטוסים הרוסים הפציצו את הערים בהן שלטו המורדים, כשהם משטחים שכונה אחר שכונה, תוך הרג חסר אבחנה של אזרחים; בעקבותיהם הגיעו המיליציות האיראניות וחיזבאללה, שבצעו בשטח את מלאכת הטיהור, הרצח, הביזה והאונס.
אי אפשר להבין את נפילת חאלב, מבלי להבין את תפקידה של תורכיה בתמונה. לא במקרה, הסכם הכניעה של חאלב נחתם באנקרה, ולא, כפי שהיה צפוי, בג'נבה, בין קרי ולברוב. ספק אם חאלב הייתה נופלת לולא סיבוב הפרסה שעשה ארדואן בעקבות ההפיכה הכושלת נגדו ביולי השנה. ארדואן הבין שאובמה פועל מאחורי גבו, כאשר הוא מחמש ותומך במיליציות הכורדיות בתירוץ של המלחמה נגד דאע"ש; זאת ועוד, ארדואן נאלץ לחזות, חסר אונים, ביצירת קנטון כורדי ("רוג'אבה") לאורך הגבול עם סוריה, שמהווה איום על הביטחון הלאומי התורכי. לכן ארדואן, שתמך עד אז במורדים הסורים, שינה כיוון, התבזה בפני פוטין, וחידש את היחסים איתו, ומיד לאחר מכן חידש גם את היחסים עם נתניהו. העסקה עם פוטין ברורה: בתמורת להסכמה רוסית להקים רצועת בטחון תורכית בתוך השטח הסורי על חשבון הכורדים, תורכיה תימנע מכל התנגדות להתערבות הרוסית בכל סוריה, ובעיקר בחאלב.
בסוף אוגוסט 2016, כשהתחיל ארדואן במבצע "מגן הפרת", שנועד לכבוש מידי דאע"ש והכוחות הכורדים את אזור הגבול הצפוני של סוריה, ולהקים בו רצועת בטחון; באותו זמן החלו הרוסים והאיראנים את ההכנות לכיבוש חאלב. כדי לקדם את סדר העדיפויות המשתנה שלה בסוריה, הקימה תורכיה את "צבא סוריה החופשית", שהורכב מיחידות סוריות בנות חסותה, שהיו עד אז חלק מכוחות האופוזיציה האזרחית שלחמו באסד. התוצאה הייתה עזיבה של חלק מהמליציות הלוחמות את החזית בחאלב, והצטרפותן לכוח התורכי החדש. עזיבתן יצרה ללא ספק את הסדק הראשון בחזית האופוזיציה של חאלב, סדק שאפשר למיליציות התומכות באסד לכבוש שכונות שהיו עד אז בידי המורדים. חידוש היחסים בין ארדואן ופוטין, היה ללא ספק מכה קשה למורדים. עם הסתלקותה של תורכיה מהמערכה, איבדה האופוזיציה את אחת מבנות בריתה העיקריות, דווקא בזמן שאיראן ורוסיה הגבירו את ההפצצות ואת מסע ההרס והרצח שלהם בתוך סוריה.
נפילת חאלב משאירה את סוריה בידיהם של ארבעה כוחות עיקריים, כאשר לכל אחד מהם אינטרס משלו: תורכיה שולטת באזור הכפרי בצפון חאלב, במרחק יריקה מהעיר; רוסיה רואה את עצמה כשליטת סוריה בפועל לאור עליונותה האווירית, ובלעדיה לא יכלו המיליציות האיראניות להכריע את המורדים; איראן בתמונה מאחר ופוטין אינו מוכן להעמיד את חייליו ככוח שיטור בתוך סוריה, והוא זקוק למיליציות השיעיות הנתונות למרותה ועל כן חייב להתחשב באינטרס האיראני; ואחרונה ולא כל כך חביבה, ניצבת ישראל, המקיימת יחסים ידידותיים עם פוטין, חידשה לאחרונה את יחסיה עם תורכיה, אבל מצד שני רואה באיראן ובחיזבאללה איום קיומי. בין ארבעת הגורמים הללו, שכל אחד מהם מחזיק בעצמה צבאית אדירה, ניצב בשאר אסד – ללא צבא, ללא כלכלה, וללא אוכלוסייה, חוגג ניצחון לא לו, לאחר שהרס, החריב, הפציץ רצח והגלה.
כדי לקבל פרספקטיבה נכונה לגבי מה שעלול לקרות בסוריה, צריך ללמוד מהניסיון העיראקי. בסוף 2011 התפנה החייל האמריקאי האחרון מאדמת עיראק, בהתאם להתחייבותו של הנשיא אובמה. עיראק נשארה בידיו של ראש הממשלה הפרו איראני נורי אל-מאלכי, ועיראק, כמו סוריה היום, נפלה כפרי בשל בידי איראן. ואולם, אליה וקוץ בה, שנתיים לאחר מכן נפלה מוסול בידי דאע"ש, ועיראק הולכת ומתפוררת לנגד עינינו.
משטרו של אסד הרבה יותר חלש מהמשטר העיראקי; וסוריה, עליה הוא אמור לשלוט, הרוסה לחלוטין מההפצצות שלו ושל ידידיו הרוסים. כמחצית מתושבי סוריה איבדו את בתיהם ונאלצו להגר, חצי מיליון ואולי יותר נהרגו בידי המשטר, ואסד איבד כל לגיטימיות, לא רק בעיני עמו, אלא בעיני העולם כולו. אסד, כמובן, היה רוצה לחזור לשלוט, וישראל הייתה רוצה שזה מה שיקרה, אבל אחרי ההרס שהוא זרה בארצו, כבר אין לו למעשה לאן לחזור.
על אזלת ידה של הקהילה הבינלאומית כבר נאמר הכל, על חוסר המנהיגות של אובמה עוד ידובר רבות, והידידות המופלאה בין דונלד טראמפ לבין וולדימיר פוטין מעוררת חששות ודאגות לא רק לגבי שלום סוריה, אלא לגבי שלום העולם כולו. המתרחש בחאלב, בקרבת נהר הפרת, ובמוסול שעל גדות החידקל, ממחיש יותר מכל את ההתפוררות המזורזת של האזור. חוסר הנכונות של הקהילה הבינלאומית לתמוך במהפכות שדרשו דמוקרטיה, וההתעקשות לעבוד עם משטרים אפלים כמו אלו שברוסיה, באיראן, בסעודיה ובקטר, הביאו את המזה"ת כולו למצב של מלחמות אזרחים בעלות אופי עדתי-שבטי, שגורמות לסבל בל ישוער למיליוני בני אדם, ולגלי הגירה המוניים המשנים את המפה הדמוגרפית והפוליטית של אירופה.
בתוך התהליך הכאוב הזה, המשטרים הדיקטטוריים מתפוררים, כי הם אינם מסוגלים להתאים את עצמם לרוח הזמן. הבעיה היא שגם האופוזיציה הדמוקרטית אבדה את הקרקע לטובת כוחות אסלאמיסטיים קיצונים מכל הסוגים, שנתמכים ע"י משטרים מלוכנים ודיקטטורים כמו סעודיה וקטר. חיזבאללה והמיליציות העיראקיות השיעיות מצד אחד, דאע"ש והמיליציות הסוניות מצד שני, הם הנותנים את הטון, ולא הכוחות הדמוקרטים. בשאר אסד בסוריה, וחיידר עבאדי בעיראק, נשענים על מיליציות שיעיות קיצוניות כדי לכפות את שלטונם. מנגד עומדות מיליציות סוניות קיצוניות אחרות, הנתמכות ע"י מדינות המפרץ, אף הן ניזונות משנאה עדתית.
בתווך עומדים מיליוני אזרחים, שיעים וסונים כאחד, אשר התקוממו כדי להשיג דמוקרטיה וצדק חברתי. בעיניים כלות הם רואים איך ארצותיהם נאנסות שוב ושוב ע"י משטרים רודניים ואפלים. את שתיקת הקהילה הבינלאומית אי אפשר לפרש רק כאדישות. היא נובעת מחשד ועויינות כלפי מיליוני הצעירים הערבים, המבקשים לצאת מהפיגור והדיכוי, ולזכות בדמוקרטיה ובחירות, שיאפשרו להם להשתלב בעולם המודרני. טראמפ ופוטין, נתניהו וארדואן, המלך הסעודי והשליט האיראני, מתאחדים נגד הצעירים הללו, ונגד העניים שנדחקו לשוליים, ומשאירים לנו את מראות הזוועה מחאלב, שעוד ילוו אותנו שנים רבות.