כשם שנכנס לסוריה, כך הוא עוזב, בהפתעה גמורה, ולא משאיר לנו אלא לנחש מה הן כוונותיו. כמו היום, גם אז, באוקטובר 2015, העולם מסתכל בהשתאות על ולדימיר פוטין, המנהיג הכל-יכול של רוסיה, שנראה כאילו הוא היחיד שיודע לנצל את חולשתה של ארה"ב, ולהשיב לרוסיה את מעמדה הבינלאומי. ואכן, לא יכול היה להיות ניגוד גדול יותר בין פוטין, שלא שאל איש כאשר שלח את מטוסיו להפציץ ערים מיושבות בלב סוריה; לבין הססנותו של אובמה, שלא הצליח לנקוט בצעד כלשהו שיעלה בקנה אחד עם דרישתו שבשאר אל-אסד יוותר על שלטונו. הפסיביות האמריקאית הזינה את האקטיביזם הרוסי. אולם, עד כה, אף אחד מהם לא הצליח להביא להסדר כלשהו, שישים קץ למרחץ הדמים וההרס הנורא המתחוללים בסוריה.
מאחר ואיש אינו יודע מה היו מטרותיו של פוטין כאשר הכניס את חייל האוויר הרוסי לסוריה, אין גם מי שיוכל לומר בוודאות מה היו מניעיו לסגת ממנה. אפשר אולי לתאר אותו כגאון מדיני, אבל באותה מידה נכון לראות בו הרפתקן, שסיבך את רוסיה בסכסוך, שאין בכוחו לקבוע את תוצאותיו.
אין ספק שהתערבותו של פוטין באה כדי להציל את משטר אסד מקריסה. בכך הוא נכשל. למרות התמיכה של רוסיה, איראן, חיזבאללה ומיליציות עיראקיות שיעיות; למרות שלאופוזיציה הסורית אין אמצעים להגנה אוירית נגד מטוסי רוסיה ואסד ואין לה מענה לאספקה הבלתי פוסקת של נשק רוסי שמוזרם למשטר; ולמרות חוסר המעש של המערב – משטרו של אסד היה ועודנו על סף קריסה וצבאו הולך ומתפורר. גם ההרס הנורא שהמיט על סוריה, 350,000 הרוגים, מיליוני פליטים, ערים מורעבות וחרבות, לא שינו את התמונה.
רוסיה טענה שהיא מצטרפת לקואליציה הנלחמת בדאע"ש, אך בפועל, התרכזו התקפותיה דווקא באזורים הנשלטים ע"י האופוזיציה הסורית הדמוקרטית, שרואה בדאע"ש אויב. תוצאות המעורבות הרוסית בסוריה היו הרסניות: 2,000 הרוגים בהפצצות מהאוויר, הרס מוחלט של מרפאות, שווקים, בתי ספר ובתי מגורים בשטחים שבשליטת האופוזיציה הדמוקרטית, ועשרות אלפי פליטים שנמלטו מאזורי הקרבות והם נוהרים מערבה. הפליטים נמצאים כרגע על גבול תורכיה, המסרבת לתת להם להיכנס לשטחה, והם מופקרים לפגעי מזג האוויר ותנאי מחיה מחפירים. האזור המדברי, לעומת זאת, זה שבשליטת דאע"ש, כלל לא הופצץ, והחיים שם מתנהלים כסדרם. בכך תרמה רוסיה להעצמת האסון ההומניטרי בסוריה, מבלי לפגוע כהוא זה במעמדו של דאע"ש.
"ההישג" הגדול של פוטין מתמצה, אם כן, בהחלשת האופוזיציה הדמוקרטית לאסד. הוא עשה זאת בעזרת הכוחות הכורדים, שניצלו את ההפצצות הרוסיות כדי לחבור למשטר אסד, ולכבוש עוד שטחים מידי האופוזיציה. כך החזיר פוטין אזורים חיוניים לשליטתו של אסד, כולל את דרכי האספקה בין תורכיה לעיר חאלב הנצורה. אלא שכאן הוא נאלץ לעצור. לא אסד וגם לא פוטין מסוגלים לכבוש את חאלב. כל נסיון שלהם לנתק את העיר מהעורף התורכי, היה עלול להוביל להתערבות ישירה של סעודיה ותורכיה, שחזרו והבהירו כי זהו הקו האדום מבחינתם.
מטרתו העיקרית של פוטין הייתה להכריע את האופוזיציה, ולהחליפה ב"אופוזיציה" נאמנה למשטר. במשך תקופה ארוכה פעלה מוסקבה על מנת לייצר אופוזיציה אלטרנטיבית לכוחות הדמוקרטים, שבמרכזה מפלגת YPD הכורדית. אלא שהווטו התורכי סיכל את הכוונות הרוסיות. הרוסים אולצו, למעשה, להכריז על הפסקת אש בטרם השלימו את משימתם. תחילת הסבב המחודש של המו"מ בג'נבה, בין המשטר הסורי לאופוזיציה, מסמלת את סופה של המערכה הצבאית הרוסית. אסד, בניגוד לרוסים, לא רצה בהפסקת אש, וגם אין לו ענין בחידוש המו"מ. מכאן, שהצהרותיו של שר החוץ הסורי, ואליד אל-מועלם, שהוא מסרב לדון בעתידו של אסד, מדגישות את הפער בין עמדת המשטר הסורי לפטרונו הרוסי.
הפסקת האש נוצלה ע"י האופוזיציה הדמוקרטית להפגנות נגד המשטר. ההפגנות ההמוניות הבלתי אלימות, שהוציאו לרחובות מחדש את תושבי הערים המופצצות, מזכירות את ראשית המהפכה. למרות ההרג וההרס שעבר העם הסורי בחמש השנים האחרונות, הוא לא נכנע, והוא מסרב לחזור אל ימי הרודנות. הפגנות אזרחיות כאלה אולי אינן משפיעות על פוטין, שכמו כל רודן מזלזל בחיים ובזכויות אדם, אבל הן בהחלט הבהירו לו שהפצצות מהאוויר לא יכריעו את המערכה. אין שום סיכוי שמשטרו המפורר של אסד יצליח להתגבר על ההתנגדות האזרחית למשטרו. פוטין טעה טעות מרה כאשר יצא להגן על משטר דמים, שאיבד את הלגיטימיות שלו בעיני עמו ובעיני הקהילה הבינלאומית. היחלצותו להצלת משטר המואשם בפשעים נגד האנושות, חשפה עד כמה משטרו של פוטין נעדר גבולות מוסריים.
לפוטין אין כל קלף אחד מנצח. למרות "הגמישות הטקטית" שלו, אין באפשרותו לקבוע את עתידה של סוריה, וכל נסיונותיו להציל את משטר אסד, רק יאריכו את המלחמה, ויגבירו את זרם מחפשי המקלט באירופה. רוסיה עצמה היא מעצמה בקריסה כלכלית. אין לה מה להציע לשיקום כלכלת סוריה מלבד נשק. גם איראן וחיזבאללה לא יתרמו דבר לשיקום סוריה. לרוסיה יש אולי חייל אוויר אימתני, אבל היא איננה מסוגלת לשקם כלכלית את סוריה ולקבוע את עתידה. פוטין יודע להרוס, את הבניה הוא יותיר לאחרים. ואכן, העם הסורי זקוק לסיוע כלכלי אדיר של הקהילה הבינלאומית, כדי שיוכל לבנות מחדש את מה שאסד הרס.
הנסיגה הרוסית מסוריה מסמלת יותר מכל את כישלון המדיניות של אסד שהסתמכה על פתרון צבאי. היא גם מוכיחה שדאע"ש מעולם לא היה אויב המשטר, אלא האויב של המהפכה הסורית ושל הפרוגרמה הדמוקרטית שלה. למרות כל המילים שנשפכו על הסכנה הטמונה בדאע"ש, רוסיה והמשטר הסורי מעולם לא נלחמו נגדו. כדי להביס את דאע"ש צריך קודם כל לסלק את הסיבה שהביאה להתפשטותו, כלומר, את אסד. היום נאלץ המשטר לשאת ולתת עם האופוזיציה, להסכים להפסקת אש, ובסופו של דבר יאלץ לוותר על קריאת הקרב שלו: "אסד, או שתישרף המדינה".
פוטין מבין שאסד לא יחזור יותר להיות המנהיג של סוריה, ולכן הוא נאחז ברעיון חלוקתה על פי מפתח עדתי, שיאפשר לו להמשיך ולשלוט בנמל הימי ובשדה התעופה באזור העלאוי סביב עיר החוף לטקיה. זאת גם הסיבה שהוא עזר לכורדים לכונן את האזור האוטונומי שלהם בצפון סוריה. אלא שרוב העם הסורי מתנגד לרעיון העוועים הזה, משום שהוא ישאיר את סוריה מסוכסכת, מפולגת, וטרף קל להתערבות חוזרת של איראן, חיזבאללה, רוסיה, סעודיה, קטר ותורכיה. הוא גם יחזק את האחיזה של דאע"ש ויסכל כל תכנית לבנייתה מחדש של המדינה. הבסיס היחיד לשיקומה של סוריה וליציבותה, הוא שלמותה הטריטוריאלית וכינון משטר דמוקרטי.
ההצעה לחלק את סוריה היא למעשה שכפול של המודל העיראקי והלבנוני, שהנציח את הסכסוכים הפנימיים ואת חוסר היציבות. הניסיון לכפות מודל זה על סוריה רק יעצים את הקיצוניות, יגביר את סבלם של האזרחים, ויותיר את דאע"ש כשחקן מרכזי בזירה. אם העם הסורי לא יתאחד סביב חוקה דמוקרטית, המבטיחה את זכויותיהם של כלל האזרחים, ללא הבדל דת או עדה, מלחמת האזרחים בסוריה תמשיך גם אחרי שאסד ייפול.