ביקורו האחרון של שר ההגנה האמריקאי בישראל נראה כמו ניחום אבלים, שכלל פיצוי של מטוסים וטילים לחיזוק בטחונה. ג'ון קרי מיהר להעניק ריאיון, הראשון בקדנציה שלו, לעיתון סעודי, ובו הוא חזר והבטיח שאיראן עודנה האויב, ושהוא מחויב לברית עם מדינות המפרץ. אלא שביקורים ודיבורים אינם משכנעים את בני בריתה האסטרטגיים של ארה"ב באזור. נתניהו מסרב לדון על הסיוע הביטחוני, והסעודים אינם חדלים להצליף, מעל כל כלי תקשורת אפשרי, בהסכם הגרעיני עם איראן שנחתם לפני שבוע בווינה. אובמה מתואר כנבל, חלש, נאיבי, פלייבוי, ואינטלקטואל מנותק מהמציאות; ומעצמות המערב מוצגות כמי שמתרפס בפני האיראנים עבור בצע כסף. לראייה הם מביאים את הביקור החפוז שערך שר הכלכלה הגרמני בטהראן, ימים ספורים לאחר החתימה על ההסכם.
אולם, תהיה זו טעות להניח שמה שמניע את המדיניות האמריקאית היא התמימות. ארה"ב מעורבת עד צוואר בעיראק ובאפגניסטן, בתימן ובסוריה, והיא מבינה היטב את תפקידה האזורי של איראן. בעיראק ובאפגניסטן משתפים האמריקאים פעולה עם איראן במלחמתה נגד דאע"ש והטאליבן. דווקא הכישלון הצורב שספגה ארה"ב בשתי מדינות אלה, הוא שהוביל את ממשל אובמה למסקנות מרחיקות לכת לגבי מדיניות החוץ האמריקאית, מסקנות שהפכו על פיהן את המוסכמות שהשתרשו בימי ממשל בוש.
בוש נהג לחלק את העולם ל"רעים" ו"טובים". ממשלו התנדב לשחק את תפקיד השוטר העולמי, על אפה ועל חמתה של אירופה "הישנה" כפי שהוא כינה אותה, שסלדה מעמדותיו התוקפניות. צחוק הגורל הוא שאובמה ונתניהו התחילו את הקדנציה שלהם בדיוק באותה תקופה, כאשר כל אחד מהם פונה לכוון אחר: נתניהו המשיך את המתווה של בוש; ואילו אובמה עשה סבוב פרסה, ובתמיכת הרוב המכריע של העם האמריקאי ביטל את תפקיד השוטר העולמי, והוא מחפש להשיב את הברית עם אירופה הישנה והטובה.
הרגע המכונן בתהליך ההתרחקות בין אובמה לנתניהו, היה נאומו של הנשיא האמריקאי באוניברסיטת קהיר ביוני 2009. ברקע הנאום עמדה ההבנה של אובמה שאם הוא רוצה לסגת מעיראק ומאפגניסטן עליו לפייס את העולם המוסלמי, ושהדרך לכך עוברת בסיום הכיבוש הישראלי ובהקמת מדינה פלסטינית. אובמה הבין שלא יוכל להשיג פיוס אמתי, כל עוד ארה"ב תומכת בישראל, המטילה מצור על עזה וממשיכה את הבנייה בהתנחלויות.
נכון שבעקבות נאום אובמה, הזדרז נתניהו ושלף את נאום בר אילן, שבו הוא התחייב לעיקרון שתי המדינות, אולם מאז הוא עשה הכול כדי לסכל את המאמץ הדיפלומטי האמריקאי להגיע להסדר בין ישראל לרשות הפלסטינית. נתניהו הצליח להכשיל את מהלך השלום בניצוחו של קרי, והביך פעם אחר פעם את הממשל ואת מזכיר המדינה, כאשר הוא מעלה תנאים שונים ומשונים לכניסה למו"מ, ומחזק את ההתנחלות.
כך הפכה ישראל מבת ברית אסטרטגית, לנטל אסטרטגי. ארה"ב תמכה במשך שנים בישראל כאשר זו נזקקה לה, ואילו עתה, ארה"ב היא זו שזקוקה לעזרה, על מנת להיחלץ מעיראק ומאפגניסטן, שם היא מקיזה את דמה ואת דמיה, בעיצומו שלמשבר כלכלי עולמי. אבל ישראל, כמו ישראל, מסרבת להתייצב לצדה, ועוד הופכת את המשוואה על פיה – לא ישראל תשרת את האינטרסים האסטרטגיים הגלובליים של המעצמה העולמית; אלא ארה"ב היא זו שתכפיף את עצמה לגחמותיו ההזויות של הימין הפונדמנטליסטי הישראלי.
האמריקאים האמינו שהמלחמה נגד האסלאם הרדיקאלי עוברת דרך תמיכה באסלאם המתון, והתנערות משליטים טוטליטאריים נוסח מובארכ וקדאפי. זאת הייתה הסיבה שהם ראו באחים המוסלמים פרטנרים, אולי יחידים,שיכולים לחולל את השינוי המיוחל. ואז, שנתיים לאחר נאום אובמה בקהיר, פרץ האביב הערבי, שהגשים את כל העקרונות שבוטאו באותו נאום. האמריקאים הניחו למובארכ ליפול, וקבלו את האחים המוסלמים כשותף לגיטימי בבנייה של משטר דמוקרטי חדש במצרים. אותה תפיסה שאובמה הטיף לה התממשה, הלכה למעשה, בתוניסיה, כאשר ממשלה של האחים המוסלמים הובילה את התהליך הדמוקרטי, כתבה חוקה חדשה, ערכה בחירות לנשיאות, והעבירה את השלטון למפלגה ליבראלית שזכתה ברוב. במרוקו כוננו האחים המוסלמים ממשלה בהסכמת המלך, וכבדו את ההליך הדמוקרטי.
אבל ישראל לא הייתה היחידה שהפנתה את גבה וסירבה לתרום לפיוס בין ארה"ב והעולם המוסלמי. גם סעודיה, שיחד עם ישראל היוותה את עמוד התווך של המדיניות האמריקאית באזור, הכזיבה את אובמה. כמדינה שמטפחת את האסלאם הקיצוני ושוללת את הדמוקרטיה, היא לא ראתה בעין יפה את ההתפתחות ההיסטורית שהחלה עם האביב הערבי. כזכור, רוב המשתתפים בפיגועי ספטמבר 2001 באו מסעודיה, פרט שהאמריקאים אינם שוכחים. ואכן, הסעודים עשו יד אחת עם הצבא המצרי, כדי לחולל הפיכה צבאית, להדיח את מורסי, הנשיא המצרי הראשון שנבחר בבחירות חופשיות, ולגזור עליו עונש מוות בהאשמות מפוברקות.
אבל בכך לא הסתיים תפקידה של סעודיה באזור. בלוב היא חוללה הפיכה צבאית באמצעות הגנרל ח'ליפה חיפתר, ובסוריה היא הזרימה נשק וכספים לארגונים ג'יהדיסטים כדי שיהוו משקל נגד לברית בין האחים המוסלמים והכוחות הדמוקרטים. בעיראק שתפו הסעודים פעולה עם המרד הסוני נגד הנשיא השיעי נורי אל-מלכי, דבר שגרם להתחזקות דאע"ש, לכיבוש העיר מוסול, ולכינונה של מדינת האסלאם, המשתרעת מצפון מזרח סוריה ועד המדבר במערב עיראק. כך יצרה סעודיה כאוס מזרח תיכוני, והרחיבה את הבסיס של דאע"ש, מלוב ועד תימן דרך עיראק, סוריה, ועד גבול ישראל בסיני.
כתוצאה מתהליך זה, הפך דאע"ש, הניזון מהאיבה העדתית בין הסונים לשיעים, לאיום על הביטחון הלאומי האמריקאי, ואילו איראן הופיעה כשותפה במלחמה נגדו. כאמור, ישראל וסעודיה, כל אחת מסיבותיה היא, סרבו להתייצב לימין ארה"ב. אין ספק שהמצב הזה שיחק לידיה של איראן, אותה איראן שבזמן הפלישה האמריקאית לעיראק, רק חיכתה לנפילת משטרו של סדאם חוסיין, כדי שתוכל למלא את החלל הריק שנוצר. היום נהנית איראן מההפקר אותו יצרו סעודיה וישראל במו ידיהן.
הסכם וינה מבטא אכן שינוי אסטרטגי במדיניות האמריקאית באזור. עד היום שיחק האינטרס הביטחוני הישראלי תפקיד מרכזי בהתוויית המדיניות המזרח תיכונית של הממשל האמריקאי. מצב זה הולך ומשתנה היום, כאשר המלחמה בדאע"ש מקבלת עדיפות עליונה. לישראל ולסעודיה אין מה לתרום למלחמה שמנהלת ארה"ב. דאע"ש אינו מסכן אותם, ואילו איראן נשארת האויבת הראשית שלהן. ההיפך הוא הנכון לגבי ארה"ב: איראן היא אויב משני, ואילו דאע"ש הוא האויב הראשי. עם איראן ניתן לשאת ולתת, את דאע"ש צריך לחסל.
למען הסר ספק, ישראל וסעודיה הן עדיין בנות ברית שממלאות תפקיד חשוב, והן ימשיכו לקבל תמיכה אמריקאית מסיבית, גם אם השפעתן על המדיניות האמריקאית באזור הולכת ופוחתת. מצד שני איראן, עליה נשענת המדיניות האמריקאית, מהווה משענת קנה רצוץ במלחמה נגד דאע"ש. במהותה איראן אינה שונה מסעודיה – היא תומכת בחיזבאללה, בעוד שסעודיה תומכת בג'בהת אל-נוסרה. הפונדמנטליזם השיעי מתחרה עם הפונדמנטליזם הסוני, ושניהם יחד מובילים את האזור לאנרכיה עקובה מדם, המפוררת את המדינות הערביות. לוב, תימן, עיראק וסוריה מתפרקות, ואילו הכאוס מהווה קרקע פורייה להתחזקות ולהתרחבות דאע"ש. הסכם ווינה מחזק את איראן על חשבון סעודיה, ומנטרל את הסכנה הגרעינית, אבל הוא מלבה את מלחמות הדת ומלחמות האזרחים באזור, ובכך נותן לגיטימציה להמשך הטבח שמבצע משטרו של אסד בעם הסורי.
צודק נתניהו כשהוא אומר שהסכם ווינה נותן לגיטימציה לטרור האיראני. הבעיה היא שבמעשיו שלו, בזלזולו בקהילה הבינלאומית, בהתנצחותו התמידית עם אובמה, דחף נתניהו את אובמה לזרועות איראן, ואיבד את אמינותו בעיני ארה"ב ואירופה. מי שקרא למצביעיו ללכת לקלפיות כי "הערבים יוצאים בכמויות להצביע", והתחייב שבמשמרת שלו לא תקום מדינה פלסטינית על אפו וחמתו של העולם, מלבה את הכאוס השולט באזור, ונושא באחריות ישירה להתקרבות בין ארה"ב לאיראן, ולחתימה על הסכם ווינה. ההסכם עם איראן אינו מסכן את ישראל, הוא דווקא מגן עליה, אבל הוא מתיר את דמם של מיליוני אזרחים ערבים, הנעקרים ונטבחים בשל תמיכתה של איראן במשטרי הדמים בדמשק ובבגדד. זאת הסיבה שהעולם הערבי כולו מוקיע אותו. זאת הסיבה שהוא מהווה טעות, עליה תשלם ארה"ב מחיר יקר.