רוח הבלהות של ה-BDS מרחפת על פני ישראל. השר לעניינים אסטרטגיים גלעד ארדן מונה לרכז מטה שיפעל נגד החרם על ישראל ו"ידיעות אחרונות" פותח בקמפיין הסברה רחב היקף נגד החרם. ראש הממשלה חוזר עד מיאוס על הטענה "אנחנו מוכנים לנהל מו"מ עם אבו מאזן ללא תנאים מוקדמים" תוך שהוא מזכיר שוב ושוב את מחויבותו לעיקרון שתי המדינות. ארגונים יהודיים בעולם מתגייסים למערכה ומארגנים ביקורי עיתונאים רמי מעלה בישראל במטרה לשכנעם שאין מקום להטיל חרם על ישראל. אפילו שלדון אדלסון, הטייקון של הרפובליקאים בארה"ב, חובר לטייקון של הדמוקרטים חיים סבן כדי להדוף את מה שמתחיל להיתפס כאיום אסטרטגי על ישראל.
האיום הוא כה גדול, עד שגם באופוזיציה שכחו מדוע הם שם. מנהיג האופוזיציה יצחק הרצוג ושותפתו ציפי לבני מתגייסים אף הם למסע ההסברה נגד החרם, וראש "יש עתיד" יאיר לפיד, חמוש בכיפה, מסתובב בארה"ב במטרה לחשוף את "פרצופה האמיתי" של תנועת הBDS-. כל זה ללא הועיל: נציבות האיחוד האירופי ממשיכה בתהליך החקיקה שיחייב את ישראל לסמן מוצרים שמקורם בתעשיות הממוקמות מעבר לקו הירוק.
ההבדלים בין עמדת האיחוד האירופי לבין עמדת אירגוני ה-BDS הם מהותיים. אירופה מכירה בלגיטימיות של ישראל ומחויבת לביטחונה, בעוד שקמפיין ה- BDSמושתת על תפיסה הרואה בישראל מדינת אפרטהייד ומתבסס על מודל המאבק נגד משטר ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. האיחוד האירופי משתמש בחרם כלכלי ותרבותי נקודתי על ההתנחלויות, כאמצעי לחץ על ממשלת ישראל לקדם את המו"מ עם הפלסטינים. לעומתו ה- BDSמחרים כל מוסד ישראלי ללא הבחנה בין אם הוא ממחנה "השלום" ובין אם הוא מהימין, כלומר בין החלקים בחברה הישראלית שקוראים לסיים את הכיבוש כדי לקיים מדינה יהודית דמוקרטית ובין אלו שמבטיחים שמדינה פלסטינית לעולם לא תקום. תנועת החרם שצמחה לפני עשר שנים אימצה שלוש מטרות שמטשטשות את מטרתן הפוליטית: סיום הכיבוש, שוויון מלא לערבים אזרחי ישראל וחזרת כל פליטי 48. הקריאה להחרמה של מוסדות אקדמיים ויוצרים מישראל (רבים מביניהם פעילים מוצהרים נגד הכיבוש) מעלה שאלה מוצדקת בדבר מטרות התנועה. משום כך, למרות שתנועת ה-BDS קולנית יותר, נראה כי מדיניותו הממוקדת של האיחוד האירופי הרבה יותר אפקטיבית.
ה- BDSזכה לתנופה מסוימת בשל התגבשות של דעת קהל עולמית רחבה שמאסה בכיבוש ובימין הישראלי. בעוד שמנהיגי העולם המערבי, מהנשיא אובמה ועד אחרון מנהיגי אירופה, חוזרים ומזהירים את ישראל שאם היא לא תיפרד מהשטחים הכבושים היא תהפוך למדינת אפרטהייד, נאמני ה-BDS גורסים שהאפרטהייד כבר כאן, ומסתמכים על אמירת נתניהו שמדינה פלסטינית לא תקום כל עוד הוא מכהן בראשות הממשלה.
אולם למרות ההבדלים המהותיים בין העמדות העקרוניות של האיחוד האירופי לבין אלו שמאחורי קמפיין ה-BDS, לשני המקרים יש אותו עקב אכילס: הרשות הפלסטינית שבראשה אבו מאזן. בעוד שאירופה הרשמית מטילה חרם על המוצרים הישראלים המיוצרים בהתנחלויות, הרשות הפלסטינית מקיימת יחסים כלכליים מלאים עם ישראל. הרשות תלויה בחשמל הישראלי, בשקל הישראלי ובהעברת המכסים שישראל גובה עבור הייבוא הפלסטיני. וכדובדבן שבקצפת יש להזכיר את התיאום הביטחוני שנחשב "קדוש" בעיני אבו מאזן.
הבנייה בהתנחלויות אמנם מפירה את החוק הבינלאומי, אבל בהחלט אינה מפירה את הסכמי אוסלו אשר הוציאו את שאלת מעמדן של ההתנחלויות מההסכם. יתר על כן, אש"ף הסכים לחלוקת השטחים הכבושים לשלושה אזורים בעלי מעמד שונה, כאשר הוסכם שזמנית שטח C הכולל את ההתנחלויות נשאר בריבונות ישראל, ורק השטחים המאוכלסים בפלסטינים מועברים לריבונות חלקית מאוד של הרשות הפלסטינית.
כך נוצר מצב אבסורדי: אירופה מחרימה את המוצרים הישראלים מההתנחלויות ובו בזמן מזרימה כספים לרשות, הממשיכה בתיאום הביטחוני עם ישראל למרות הבנייה בהתנחלויות ולמרותה הצהרה של נתניהו כי לא תקום מדינה פלסטינית בתקופת כהונתו. יד אחת מחרימה ויד שניה מזינה בעקיפין את הכיבוש ואת המשך ההתנחלות.
קמפיין ה-BDS מעדיף להעלים עין משיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני, ומעדיף למקד את הזרקורים רק על ישראל. זוהי מדיניות של בת יענה. גם אם נסכים שישראל איננה דרום אפריקה משום שלא חוקקה חוקי גזע והיא מחויבת לא להפלות בין אזרחיה, המצב דה פקטו בישראל חמור מאד. האוכלוסייה הערבית מופלית ומודרת עד כדי כך שאזרחיה נחשבים לבלתי לגיטימיים, כפי שלמדנו מזעקתו של נתניהו ביום הבחירות. לצידה של ישראל הדמוקרטית מתקיים משטר כיבוש המסיים את שנתו ה-48. ללא ספק קיימים סממני דמיון בין ישראל לדרום אפריקה – גם אם לא ניתן לקרוא לכך "אפרטהייד". אבל הרשות הפלסטינית רחוקה מה-ANC הדרום אפריקאי כרחוק מזרח ממערב, ואבו מאזן הוא היפוכו הגמור של מנלסון מנדלה. למחרימי האפרטהייד בדרום אפריקה הייתה כתובת פוליטית ברורה ומאוחדת ששותפים לה שחורים ולבנים, שהתבטאה בקריאה ל-One Man, One Vote. הANC- זכה לקונצנזוס בינלאומי, ולכן הוא הצליח.
המצב של העם הפלסטיני שונה בתכלית. הוא מפולג בין שני פלגים, הפתח והחמאס. הפתח וישראל משתפים פעולה זה עם זה נגד חמאס, בעוד חמאס עצמה רחוקה מאד מכל מה שה- ANCייצג. העמדה הרשמית של חמאס לא מכירה במשטר דמוקרטי, לא מאמינה במשטר שוויוני בין כל האזרחים ללא הבדל גזע, מין ודת, ובמהותה חמאס היא תנועה דתית גזענית. במצב זה קמפיין ה-BDS שפועל ללא אלטרנטיבה פוליטית ברת קיימא הופך את המאבק לעיוור ועקר, כזה שמונע יותר משנאה לישראל מאשר מחתירה קונסטרוקטיבית לפתרון. באירגוני ה-BDS יודעים מה רוצים להרוס, אבל אין להם כל פרספקטיבה לגבי מה הם רוצה לבנות.
נראה כי החרם של ה-BDS מתנהל מעל ראשו של העם הפלסטיני, ובלי שיתופו הפעיל. על מנת שהחרם יהיה יעיל הוא צריך להיות מגובה ע"י הנהגה פלסטינית שבניגוד לרשות תסרב לשתף פעולה עם הכיבוש, ובאותה עת תדחה את הפרוגרמה הדתית הבדלנית של חמאס. הפילוג בתוך החברה הפלסטינית משחק לידיים של ישראל. כל עוד אירופה תמשיך לממן את הרשות, ובעקיפין את הכיבוש, תוך כדי התנגדות פלסטינית מוגבלת לכיבוש, ההשפעה של החרם תישאר מנותקת מהמציאות הפוליטית המורכבת בשטח.
עם זאת, העובדה שהאפקטיביות של החרם מוגבלת בתנאים הנוכחיים, לא הופכת את הכיבוש הישראלי ללגיטימי, ולא מחבבת את ישראל על דעת הקהל הבינלאומית. ישראל שחקה את האמון שזכתה בו עד דק. התמונות היוצאות מהשטחים הכבושים כל יום, ובעיקר התמונות המחרידות מעזה, המאיסו את ישראל על העולם. כל שנתיים העולם נחשף להרג אזרחים ובתוכם מאות ילדים חפים מפשע, להרס בתים ולמסות של פליטים, בזמן שלישראל אין כל כוונה לסיים את הכיבוש. הימין הישראלי וגם השמאל מצאו את האשם: אבו מאזן וחמאס. לשיטתם ישראל חפה מפשע, ואם הכיבוש קרב לשנתו החמישים האשמה כולה חלה על הפלסטינים. וכל פעם שהעם הפלסטיני מתקומם נגד העוול המתמשך הזה הוא נענש בחומרה ובכך שוחק עוד יותר את אמון העולם בכוונותיה של ישראל.
אך הזמן עושה את שלו. הימין וחלקים מהשמאל חיים באשליה שהפלסטינים התרגלו לחיות תחת כיבוש, שהם ימשיכו להסתפק בפירורים שזורקת להם אירופה, ויסכינו עם מעמדם כתושבים חסרי זכויות. אלא שלא כך הוא. ההתפרצות האזורית הגדולה של מיליוני צעירים ערבים ב-2011, במסגרת האביב הערבי, מראה כי לא רק הצעירים במדינות הערביות, אלא גם הפלסטינים לא ישלימו עם הגורל האכזר שישראל מייעדת להם. ללא קשר לחרם האירופי הממוסד, או למחאת ה-BDS, יבוא יום והם יצליחו להקים הנהגה חלופית שתאחד את העם סביב פרוגרמה דמוקרטית וחברתית. כשזה יקרה, הבידוד של ישראל ייהפך לעובדה קיימת, וקריאתה של דעת הקהל העולמית להחרים את ישראל תהווה איום ממשי ומעשי.