"שוללים את קיומנו כי אנו שוללים את עוולותיהם" – זוהי ההכרזה המופיעה היום בדף הפייסבוק של "בידאיה" (התחלה), תנועה חדשה שמטרתה לשנות את המשטר המצרי הקיים, ובמילים אחרות, להפיל את סיסי ולחזור למשטר דמוקרטי. "בידאיה" מזכירה את "כיפאיה", תנועה שקמה בתקופת שלטונו של חוסני מובארכ, והיתה הסנונית הראשונה שבישרה את האביב המצרי ואת סופו של המשטר ששלט 40 שנה.
"בידאיה" היא ניגודה הגמור של תנועת "תמארוד" (מרד) שארגנה את ההפגנות ההמוניות שהצליחו להפיל את הנשיא הנבחר מוחמד מורסי ב- 30 ביוני 2013. בזמנו הוצגה הפגנת המיליונים שהפילה את מורסי כהשלמה ותיקון למהפכת ה-25 בינואר, בטענה שהאחים המוסלמים "חטפו" את המהפכה כדי להשתלט על מצרים. היום כבר ידוע כי תנועת "תמארוד" לא הייתה תנועת צעירים תמימה, אלא שמאחוריה פעלה זרוע של הצבא המצרי שחבר אל איל התקשורת נגיב סאוויריס, ונהנה ממימון סעודי. כידוע, סעודיה שמה לה למטרה להפיל את שלטון האחים המוסלמים בהפיכה צבאית, תוך יצירת מראית עין של מהפכה עממית.
מאז זרמו הרבה מים בנילוס והמציאות התבררה לאשורה. ב- 3 ביולי 2013 הדיח הגנרל סיסי את מורסי, הנשיא המצרי הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות, ומאז הוא שולט ביד ברזל, ומחזיר את המשטר הישן הלכה למעשה. האחים המוסלמים ומפלגתם הפכו בין לילה לטרוריסטים, אלפים נזרקו לבתי הכלא, מערכות עיתון ותחנות טלוויזיה נסגרו, והתקשורת המצרית התיישרה לחלוטין עם המשטר. כל ביקורת כנגד סיסי מוצגת מיד כתמיכה בטרור ובאחים המוסלמים, וכל פעיל פוליטי המתנגד למשטר, גם אם הוא רחוק מהאחים המוסלמים מרחק מזרח ממערב, נזרק לכלא לשנים ארוכות.
ביום ההפיכה הציג הגנרל סיסי מפת דרכים להשבת הדמוקרטיה למצרים. התכנית הייתה מבוססת על שני צעדים בסיסיים: קודם כל בחירות כלליות לפרלמנט, ולאחר מכן בחירות לנשיאות. סדר הדברים חשוב, כי הפרלמנט צריך להיות מקור הסמכות של מצרים ולא הנשיא. סיסי החליט כמובן להקדים את הבחירות לנשיאות, ולקיים את הבחירות לפרלמנט לאחר מכן. הוא קיים רק את מחצית התוכנית. מאחר והבחירות לנשיאות נערכו בהעדר מועמד בעל סיכויים ריאליים, הגנרל זכה ב-97% מהקולות.
הבחירות לפרלמנט נדחו מהסיבה הפשוטה – לגנרל אין מפלגה. כך נשארו המפלגות הרבות, שרובן דווקא תמכו בהפיכה הצבאית, באפס מעשה. מצרים מנוהלת על-ידי גנרל "נבחר", שבהעדר פרלמנט הוא שולט באמצעות צווים. אחד הצווים הדרקוניים שלו הוא חוק ההפגנות, שלמעשה מונע הפגנות רחוב. בעטיו נזרקו לכלא אלפי פעילים פוליטיים, שהמפורסם שבהם הוא אחמד מאהר, מנהיג תנועת "ה- 6 באפריל".
התזמון של הופעת תנועת "בידאיה" החדשה אינו מקרי. שנה לאחר היבחרו של הגנרל סיסי, ובהעדר בחירות לפרלמנט, נוצרו סדקים בחזית הרחבה שתמכה בהפיכה, חזית שכללה קשת רחבה של מפלגות – מהשמאל והליברלים ועד לסלפים. משפטי הראווה נגד האחים המוסלמים, ובראשם הנשיא הנבחר מוחמד מורסי, הגדישו את הסאה. האבסורד הוא, שבזמן שבית המשפט המצרי פוסק גזר דין מוות על מורסי ומסתמך על האשמות מופרכות כמו בריחה מהכלא בזמן המהפכה וריגול לטובת חמאס, חוסני מובארכ ובניו יוצאים זכאים מכל אשמה. השיקום של מובארכ והקלות בה מטילים גזרי דין מוות נגד חפים מפשע לא השאירו צל של ספק – המשטר הישן חי ובועט.
על מנת להסיר כל ספק, באה פרשת שר המשפטים, שאמר לרוע מזלו "בן של עובד בזבל לא יכול להיות שופט", מה שקומם את דעת הקהל המצרית. סיסי מיהר להיענות לדרישה לפטר את שר המשפטים שלו, שכל התנצלויותיו והסבריו לא עמדו לו. ואז בא העוקץ שהשאיר את המצרים פעורי פה – סיסי מינה לתפקיד את אחמד אל-זנד, השופט המזוהה יותר מכל אחד אחר עם משטר מובארכ, אשר לא הסס להביע בפומבי את סלידתו ממהפכת ה- 25 בינואר. המסר ברור: מוטב שהעם המצרי ישכח את המהפכה, ויתחיל את הספירה מחדש ב- 3 ביולי 2013, יום ההפיכה הצבאית של סיסי, שהוא היום המכונן בהיסטוריה של מצרים החדשה.
אלא שמשטרו של סיסי אינו דומה למשטרו של מובארכ. ראשית, לסיסי אין מנגנון מפלגתי ששולט על מוקדי הכוח של המדינה. שנית, המציאות המצרית השתנתה לחלוטין מאז הפלת המשטר הישן. לכן סיסי חסר את הגמישות הפוליטית שהיתה למובארכ, והוא מפעיל אימה וטרור באמצעות בתי המשפט האזרחיים והצבאיים שסרים למרותו. המצב הזה מקומם נגדו את החברה האזרחית וחלק לא מבוטל מהמפלגות, בעיקר אלו שקמו אחרי המהפכה, שזוכות לאהדה ציבורית. סיסי חושש מבחירות, כי ברור שהפרלמנט ייהפך למוקד כוח חשוב שיש לו סמכות לא רק לכונן ממשלה, אלא לבקר את הנשיא עצמו. לאור חולשתו הפוליטית ואבדן האמינות שלו הוא מעוניין להקפיא את המצב כמות שהוא.
מצרים למעשה נתונה בסוג של מלחמת אזרחים, שבה השלטון נוקט בדיכוי מופרז כדי לשרוד. אפילו מועדוני אוהדי הכדורגל "האולטרס" הוצאו מחוץ לחוק; שישה צעירים הוצאו להורג ללא ידיעת הוריהם, בהאשמות מפוברקות על כך שהם היו מעורבים בהריגת שוטר, בפרשה המוכרת בשם "ערב צ'רקס"; ב- 14 במאי השנה מת בכלא הרופא פריד אסמאעיל, חבר פרלמנט מטעם האחים המוסלמים, וב- 25 במאי נפטר חבר פרלמנט נוסף, מוחמד אל-פלאחג'י, שניהם בגלל הזנחה רפואית. לפי מקורות האחים המוסלמים, מספר המתים בבתי הכלא המצרים מגיע ל- 265 מאז ההפיכה. כאשר נבחרי ציבור מתים בכלא ונשיא נבחר נשלח לגרדום, העוול זועק לשמיים, ומי שיצאו לרחובות בסיסמה "לחם, חופש וצדק חברתי" לא יכולים להמשיך ולשתוק.
זוהי המציאות הקשה שבה צמחה "בידאיה", שאיננה מוכנה להמשיך ולתת כיסוי לשקרים של המשטר. כשם שהמשטר מנסה להשכיח את מהפכת ה- 25 בינואר ולהשתיל במקומה את יום ההפיכה הצבאית כאירוע המכונן בהיסטוריה של מצרים, "בידאיה" אומרת את ההיפך: ההפיכה של סיסי עיוותה את רצון העם, אנו רוצים לחזור אל המקור, אל אותה מהפכה אדירה ששינתה פני המזה"ת כולו. "בידאיה" זוכה לתמיכה של דמויות מרכזיות, כמו עמרו חמזאווי ועלאא אל אסואני, ומסרבת להגדיר את האחים המוסלמים כתנועה טרוריסטית. בכך היא מסכנת את משטרו של סיסי.
הפילוג בין האחים המוסלמים לבין הצעירים והליברלים הוא שאפשר לסיסי את ההפיכה נגד המהפכה ולטובת המשטר הישן. האחים המוסלמים היו הראשונים שכרתו ברית עם הגנרל טנטאווי נגד צעירי המהפכה והליברלים. אחריהם חברו הצעירים אל הצבא כדי להפיל את הנשיא הנבחר מורסי, וכך המיטו אסון על מצרים. היום, כאשר אלפי צעירים מהפכנים נזרקים לבתי הכלא ולחדרי העינויים בשם המלחמה בטרור יחד עם פעילי האחים המוסלמים, החזית המאוחדת נגד המשטר נוצרת מאליה.
"בידאיה" תובעת לשחרר את כל האסירים הפוליטיים, וזה כולל במשתמע גם את פעילי האחים המוסלמים. עתידה של מצרים תלוי באחדות בין התנועה האסלאמית ובין צעירי המהפכה. האביב הערבי פרץ בתוניס, ובתוניס היום דתיים וחילוניים מקיימים משטר דמוקרטי ללא כפייה דתית, וללא אפליה על בסיס מין, גזע או דעה. בכך, תוניס, שבה פרץ האביב הערבי, מראה לעולם הערבי את הדרך לדמוקרטיה, ומצרים צריכה ללכת בעקבותיה.