אכן חדשות מרעישות! לא מעט בזכות הפצצות מסיביות של חיל האוויר האמריקאי, דאע"ש הובסו בתיכרית והעיר נכבשה בידי הממשלה העיראקית. אלא שזאת לא הפעם הראשונה שתיכרית נכבשת, כפי שכתב פרשן ערבי בקורטוב של סרקזם – יותר כמו "הפעם העשרים": מאז הכיבוש האמריקאי של עיראק והמלחמה העדתית שפרצה בעקבותיו העיר למעשה רק עוברת מכיבוש אחד לשני. קודמו של דאע"ש, "ארגון אל-קאעדה בעיראק", כבר כבש את תיכרית, ואז גם גורש משם על ידי מיליציות סוניות שהצבא האמריקאי אירגן כדרך לזכות באהדת האוכלוסייה המקומית. הפעם האמריקאים חוזרים עם מיליציות שיעיות הנאמנות לממשלה העיראקית, אשר הוקמו על מנת להילחם בדאע"ש לאחר שהארגון כבש את העיר מוסול בצפון המדינה. וכך דאע"ש הסוני מגורש החוצה, בעוד דאע"ש השיעי נכנס פנימה. או במילים אחרות: סעודיה Out, איראן In.
לאמריקאים יש סיבה טובה לדאוג מהצפוי להתרחש כאשר המיליציות השיעיות תכנסנה לערים המאוכלסות בסונים, אבל אובמה כבר קיבל את ההחלטה האסטרטגית שלו. אם איראן יכולה להיות פרטנר להסדר גרעיני, קל וחומר שהיא יכולה לשמש גם בהסדר אזורי כבת-ברית לגיטימית במלחמת הקודש נגד דאע"ש. מסתבר שלאחר הוואקום שנוצר מהפלת המשטר הסוני של סדאם חוסיין, ואז מהנסיגה מעיראק, לאמריקאים לא נשאר מי שימלא אותו למעט איראן. הם הותירו מאחוריהם בעיראק הסדר מוזר שבו הנשיא השיעי הבעייתי נורי אל-מאלכי, שגרם למרד של הסונים, פינה את מקומו לסגנו חיידר אל-עבאדי. אלא שבפועל אל-מאלכי ממשיך לשלוט על המיליציות השיעיות המטילות אימה על האוכלוסייה הסונית. זהו ממשל עדתי שיעי הרואה באזרחים הסונים בעיראק אויבים המשתפים פעולה עם אל-קאעדה וסעודיה, וככזה מבטיח את המשך המלחמה הפנימית והטבח ההדדי. אולם לא זה מה שמטריד את האמריקאים, הממוקדים במטרתם האחת והיחידה – להביס את "מדינת האסלאם".
מתימן ועד סוריה
ובזמן שאמריקה ואיראן נוחלות הצלחה מסחררת בעיראק, פורצת לפתע המלחמה בתימן. השבט החות'י הנתמך ע"י איראן חבר לדיקטטור המודח עלי עבדאללה סאלח, וביחד הדיחו את הנשיא התימני המכהן עבד רבו מנסור האדי. מהלך זה הוביל להתערבות הצבאית של סעודיה. עקבות המדיניות האמריקאית ניכרים ביותר גם בתסבוכת הזו: במקור האדי היה סגנו של סאלח; לאחר פרוץ ההפגנות ההמוניות של האביב הערבי האמריקאים מצאו לנכון לשחזר את ההסדר המוזר שכפו בעיראק, לפיו סאלח יפנה את מקומו לטובת סגנו האדי ויבוא שלום על תימן. אלא שכמו מאלכי בעיראק, סאלח מעולם לא השלים עם הדחתו. לכן הוא חבר לאויביו מאתמול, החות'ים הנתמכים ע"י איראן, כדי להדיח את הנשיא המכהן האדי, חביבם של הסעודים. במקום לחתור לחסל את הדיקטטורות כצעד ההכרחי לפתרון הבעיות במזה"ת, שיקולים צרים של הממשל האמריקאי הופכים את משטר האייטולות של איראן או דיקטטור מושחת בתימן לשותפים כשרים במלחמה נגד "ארגון אל-קאעדה בחצי האי ערב".
וזאת רק ההתחלה. בזמן שהאיראנים נוחלים הפסד בצנעא, בן בריתם בשאר אסד סופג מכה כואבת במיוחד כאשר הוא מאבד את השליטה על העיר אידליב בצפון מערב סוריה, בעוד ג'ון קרי נושא ונותן עם האיראנים בלוזן ומכריז על אסד כפרטנר למו"מ כדי לחזק את האווירה החיובית בשיחות בשוויץ. אלא שהכרזתו מקוממת את האופוזיציה הסורית, אשר מזמן איבדה כל תקוה באובמה, וכך, בעוד אמריקה מנסה להלבין את אסד הוא נוחל מפלה צורבת בעיר חשובה. האמריקאים אינם מרוצים מגירוש הצבא הסורי מהעיר כי ההישג הוא לקואליציה של ארגונים אסלאמיים שכוללת לצד כוחות מתונים גם את ג'בהת א-נוסרה. כתוצאה מכך לא רק שהאמריקאים אינם מברכים על הניצחון, אלא אף טורחים להודיע שההישג פסול כי ג'בהת א-נוסרה נכללת ברשימת ארגוני הטרור ומי שמשתף אתה פעולה לא זכאי לסיוע אמריקאי.
לאור העמדה האמריקאית "העקרונית", המשטר הסורי המחוזק מהתמיכה המשתמעת מתחיל בהפצצות רצחניות מהאוויר תוך שימוש בחומרים רעילים – פעולת נקמה אשר ללא ספק תרבה את מספר ההרוגים והפליטים ותזרע הרס רב. הקהילה הבינלאומית, העסוקה כרגע בהשגת הסדר עם איראן, כלל אינה מגיבה למצב. מעודדים "מהצלחותיהם" בתימן ובעיראק, האמריקאים שואפים ליישם את המודל התימני והעיראקי גם בסוריה: בשאר אסד יפנה את כסאו לטובת סגנו או מקורבו, ואילו הצבא, שירותי הביטחון והמדינה יישארו על כנם. הבעיה היא שלאחר למעלה מ-250 אלף הרוגים, 7 מיליון פליטים ומדינה הרוסה לחלוטין, קשה לצפות מהסורים לקבל הסדר כזה. למרות כישלונה הברור כשמש הן בעיראק והן בתימן, התקווה האמריקאית מבוססת על כך שאם רק יתנו למשטר ולאופוזיציה מספיק זמן להתיש זה את זו, בסופו של דבר הסורים יקבלו את הצעתם. פוליטיקה, כידוע, היא אמנות האפשר.
מורשת אובמה
זוהי מורשת אובמה, אשר היתה אמורה לתקן את האסונות של קודמו בוש, שהיה מי שרקח את הדייסה הזו מלכתחילה. האחד ראה בכוח צבאי חזות הכול, הפיל את סדאם חוסיין ויצר כאוס בלתי נשלט בעיראק וסביבותיה, והשני כופף את המקל לצד השני, והפך את הדיפלומטיה לשרביט קסמים שפותר כל בעיה. ביחד הם משאירים מאחוריהם אזור מפוצל, רווי סכסוכים ומלחמות. הממשל האמריקאי הנוכחי בועט לכל הכוונים: מקים עם סעודיה ברית צבאית נגד דאע"ש מצד אחד, ומצד שני גוער בה על ההתערבות בתימן מחשש הדרדרות למלחמה אזורית עם איראן (ראו למשל את מאמר המערכת בניו יורק טיימס מה-1 לאפריל תחת הכותרת "ההתערבות הסעודית בתימן מבשרת רעות").
ההתנהלות בעיראק ובתימן מחד וההתנכרות לאופוזיציה הסורית מאידך מצביעים על כך שמשמעות השיחות המתנהלות בשוויץ חורגת הרבה מעבר לנושא הגרעיני. למשא ומתן עם משטר העומד מאחורי הטבח בסוריה ובעיראק וההפיכה בתימן, לא יכולים להיות הצדקה והגיון. הצדדים דנים על מה ייקרה בעוד 15 שנה בעוד שבאותה שעה עשרות מיליונים הנתונים תחת מלחמות אזרחים רצחניות פרי שאיפות ההתפשטות של המשטר האיראני לא נספרים כפקטור שיש להתייחס אליו.
עצם זה שהבית הלבן מתכתש עם ביבי נתניהו עדיין לא הופך את המדיניות האמריקאית לצודקת. ישראל נקלעה למצב בלתי צפוי עם נפילתם של המשטרים הערבים הישנים. זוהי ללא ספק בעיה אסטרטגית ממדרגה ראשונה עבור ישראל שההסדר האזורי שכל כך הטיב עמה התמוטט ולא יחזור עוד לעולם. נתניהו רוצה להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור, והוא מוצא חיזוקים לכך בהפיכה הצבאית של הגנרל סיסי במצרים ובמדיניות הנוקשה של סעודיה. אובמה לעומת זאת מעריך כי נפילת המשטרים של סיסי וסעודיה צפויה להגיע במוקדם או במאוחר, וכי ההתערבות הסעודית בתימן תוביל לערעור מעמדו של משטר המלוכה. לכן במקום לתמוך בכוחות החותרים למהפכה דמוקרטית ברוח האביב הערבי אשר בלעדיה אין תקווה לשינוי של ממש במזרח התיכון, אובמה מחפש פשרה עם איראן. לעומתו, נתניהו משוקע בשימור הסטטוס קוו המבוסס על המשך הכיבוש בגדה המערבית ובעזה ובריתות עם משטרים בלתי לגיטימיים החיים על כידוניהם. לתפיסת אובמה, הסטטוס קוו הקיים כבר אבוד: העמים הערביים חלשים מכדי לכונן משטר חדש, אבל נהיו מספיק חזקים כדי להפיל משטרים ישנים.
המשטר האיראני הדכאני אינו עדיף בדבר על המשטרים הערביים הסונים, ואובמה טועה כשהוא נשען עליו. זהו משטר שמוכן להקריב את רווחת אזרחיו בשביל נשק גרעיני שיבסס את מעמדו האזורי; שלפני מספר שנים הכשיל את המהפכות הדמוקרטיות שפרצו בתימן וסוריה, ושחפץ במשטר שיעי כיתתי בעיראק. משטר כזה לא יחזיק מעמד בטווח הארוך. האביב הערבי שם קץ לתקופה היסטורית שלמה של דיקטטורות ארוכות ימים.
על אובמה להפנים שהדרך היחידה לצאת מהמערבולת הנוכחית היא לתמוך בכוחות הדמוקרטים באיראן, מצרים, תימן וסוריה, המעוניינים להצטרף למשפחת העמים ולצאת מהעוני והפיגור. ובאשר לביבי, טעותו היא בעצם הרעיון שלערבים לא מגיעה דמוקרטיה, ולכן שלפלסטינים לא מגיעה מדינה. לא על הגרעין האיראני תיפול ישראל – לכך יש לה מענה. לעומת זאת גם עוד מאה צוללות גרעיניות לא יוכלו לדכא את הרצון של העם הפלסטיני לחופש ועצמאות.