לרגע אחד בלבד הצליח אבו מאזן לאחד את כולם: לא רק האיחוד בין פת"ח לחמאס, אלא בעיקר איחוד טוטאלי של ממשלת ישראל, שרבים נבאו את פירוקה. עדיין זכורה הפצצה שזרק נפתלי בנט, שאם ישחררו את האסירים הערבים הישראלים, תפרוש מפלגת הבית היהודי מהממשלה; וליברמן שהחרה החזיק אחריו. ימים כלילות נשאו ונתנו הצוותים, ציפי לבני, סאיב עריקאת והמתווך האמריקאי, מרטין אינדיק, בחיפוש אחר הנוסחה הגואלת, שתאפשר את הארכת תקופת המו"מ, וגם תשמור על שלמות הקואליציה הממשלתית. הפרשנים טחנו עד זרה את ההסבר הרשמי שהדבר בלתי אפשרי, מאחר ואבו מאזן לא רק מתעקש על שחרור כל האסירים שהובטחו, כולל הערבים הישראלים, אלא גם מוסיף שני תנאים חדשים: דיון על הגבולות, והקפאת התנחלויות לשלושה חדשים. תגובתו של נתניהו הייתה מידית: "אבו מאזן לא רוצה שלום!".
Image may be NSFW.
Clik here to view.
רק ביום שלישי האחרון זימן אבו מאזן את כתבי השטחים הישראלים, והודיע להם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאם יכשלו המאמצים להגיע להסדר שלום, הרשות הפלסטינית תחזיר את המפתחות. שוב התמלאו אולפני הטלוויזיה בפרשנים, אשר ניסחו הערכות מלומדות על התוצאות האפשריות של "החזרת המפתחות", העלות הכלכלית של הצעד הקיצוני הזה, ומדוע על ממשלת ישראל לקיים את התחייבותה ולשחרר אסירים כדי למנוע את האסון המתקרב. מנגד יצאו נציגי המתנחלים למתקפה, וביטלו את דברי אבו מאזן כבלתי רציניים בעליל. הם הציעו לעם ישראל לא להיבהל, מאחר ואין סיכוי שאבו מאזן יתפרק מנכסיו, ואם יעשה זאת, ונחזור לימים שלפני אוסלו, גם זה לא נורא. נראה שהמתנחלים ידעו על מה הם מדברים. ואכן, לא עבר זמן רב וסאיב עריקאת, סתר את דברי אבן מאזן, כאשר יצא לעיתונות בהצהרה, שאין כל כוונה לפרק את הרשות הפלסטינית.
ואז, בדיוק כשהמתח הגיע לשיאו – לבני מתקוטטת עם בנט, לפיד מודיע שהוא לא ישב בממשלה שלא מקיימת מו"מ, ובוז'י הרצוג לוחץ ללכת לבחירות – שלף אבו מאזן מכובעו את הפיוס עם החמאס וטרף את כל הקלפים. שבוע לפני שמסתיימת התקופה שהוקצבה למו"מ, כאשר קרי כבר הפיח את ה"פוף" בפני ועדת הסנאט האמריקאי, והטיל את האשם על ממשלת ישראל, מחליט אבו מאזן להחזיר את החמאס לתמונה, דבר שנמנע מלעשות במשך שנים ארוכות. לנתניהו זאת הייתה מתנה משמיים. ממשלת ישראל עברה בהצלחה את מבחן השלום, והעיתונים היריבים, ידיעות אחרונות וישראל היום, יכלו להסכים על הפיכת אבו מאזן לנבל, שהעדיף את החמאס על השלום.
למה הוא עשה זאת? מדוע לא חיכה עוד שבוע? למה הזדרז להגיש לנפתלי בנט את חבל ההצלה שכל כך רצה? למה הוא לא הצטרף למאמץ להביא לבחירות חדשות בישראל ולבודד את נתניהו?
אפשר לטעון שאבו מאזן לא האמין לפרשנים שניבאו את סופה של הממשלה. למוד הניסיון, הוא מכיר היטב את הפוליטיקאים הישראלים, שכמוהו, דבקים בכיסאם, ואין להם בעיה להצהיר הצהרות ולחזור בהם למחרת יום. אולם, סוד החלטתו הנמהרת של אבו מאזן טמון דווקא בחמאס. היא זו שהייתה לחוצה ורצתה באופן נואש להגיע לפיוס, והיא זו שהייתה מוכנה לוותר וויתורים מרחיקי לכת ולשלם תמורה פוליטית לשם כך. כדי להבין זאת, הבה נבדוק מי ומי נוכח בפגישות הפיוס. כל המשתתפים הגיעו מעזה או מהגדה המערבית, חוץ ממוסא אבו מרזוק. אבו מרזוק, חבר הלשכה הפוליטית של חמאס, מתגורר בקהיר. לאחרונה בטלו שלטונות קהיר את אישור השהיה שלו, לאחר שצרפו את חמאס לרשימת ארגוני הטרור. ברור שללא רשותו של הגנרל סיסי, אבו מרזוק לא יכול היה לעבור במעבר רפיח, ורשות זו ניתנה משום שמצרים עומדת מאחורי עסקת הפיוס.
הזדמנות שאבו מאזן לא יכול להחמיץ
העיתוי של הפיוס גם הוא אינו מקרי. אבו מאזן אמנם היה יכול להאריך את תקופת המו"מ עם נתניהו בעוד תשעה חודשים, אלא שבמקרה זה העסקה עם חמאס לא הייתה יוצאת לפועל. ברור לחלוטין שחמאס רואה בהסכם עם ישראל אסון בלתי הפיך, שרק יעמיק את פילוג הפנימי בינה לבין פת"ח. תאורטית,חמאס יכלה לחכות עוד תשעה חדשים של מו"מ עקר, ולתת לפת"ח ליפול לידה כמו פרי רקוב. ואולם, לחמאס אין כנראה את הזמן הזה. שעון החול שלה אוזל במהירות, והמצב בעזה על סף פיצוץ.
המצרים לא רק הכריזו על חמאס כארגון טרור, אלא גם חסלו את כלכלת המנהרות וסגרו את מעבר רפיח. עזה הנחנקת, חסומה בפני כניסה של סחורות ואנשים, ותלויה לחלוטין בחסדיה של ישראל. מצרים וסעודיה סוגרות עליה מדרום, ישראל מהצפון, וגם הברית עם סוריה ואיראן התפוגגה. לחמאס לא נותרה ברירה אלא לחזור לרשות הפלסטינית, ולקבל את התנאי המפורש: מעבר רפיח ייפתח רק אם הרשות הפלסטינית תשלוט בו ולא חמאס, שכן מצרים של סיסי אינה מכירה בלגיטימיות של ממשלת החמאס.
הסיטואציה הזאת יצרה הזדמנות שאבו מאזן לא יכול היה להחמיץ. היה עליו לבחור בין המשך המו"מ העקר עם ישראל, ואיבוד שארית אמינותו הפוליטית; או השעיית התהליך, כדי לתת סיכוי למהלך מול החמאס. אבו מאזן ידע שמנתניהו הוא לא יחלץ כל וויתור בנושא הגבולות וההתנחלויות, בעוד שבעזה הוא יכול להחזיר לעצמו שליטה, ולו חלקית, ולבסס את מעמדה של הרשות הפלסטינית כנציגה יחידה של הגדה המערבית ושל עזה גם יחד. ברור שהפילוג בין הגדה המערבית ועזה שיחק לידי הימין הישראלי, וחיזק את הטיעון של נתניהו שאין עם מי לדבר. במידה ואבו מאזן יצליח לנצל את מצבה הקשה של חמאס, ולהחזיר את השפעתו על עזה, הוא יצוד שתי ציפורים באבן אחת: גם יביס את חמאס וגם ידחוק את נתניהו לפינה מאוד לא נוחה.
מהלך מבריק אך סיכויו קלושים
אין ספק שזהו מהלך פוליטי מבריק. לא פלא שטוני בלייר הביע שביעות רצון ממנו, בשם המדינות התורמות, ואילו האמריקאים הסתפקו בגינוי רפה, למגינת לבה של ישראל. מצד שני, סיכויי המהלך הזה להתממש קלושים ביותר, משום שכוונות שני הצדדים שקופות מדי, והעוינות ביניהם ממשיכה כמקודם. חמאס אמנם נאלצת לשלם מחיר פוליטי כבד, אבל אבו מאזן מצדו נאלץ לוותר על המהלך המדיני, אשר נכנס כעת להקפאה, ולא ברור אם ומתי יתחדש.
לא נראה שתנועת החמאס תהיה מוכנה למהר ולהתפרק מנכסיה, ובעיקר ממנגנוני הביטחון שלה בעזה, בעוד אבו מאזן מבטיח את המשך התיאום הביטחוני עם ישראל, שעומד מעל לכל שיקול פוליטי. לכן אבו מאזן ימשיך לכלוא את אנשי חמאס בגדה בתאום עם ישראל, ובתמורה החמאס תמשיך לכלוא את אנשי פת"ח בעזה. אבו מאזן עלול למצוא את עצמו קרח מכאן ומכאן: הוא לא יצליח להחזיר את שליטתו על עזה, וגם ייאלץ לחזור למו"מ עם נתניהו בתנאים הרבה יותר קשים. לפי כך, נראה שלפנינו מהלך הנובע מתוך הייאוש של שני הצדדים, שכשלו בהבאת העם הפלסטיני אל המדינה המובטחת.
הפיוס בין פת"ח וחמאס מגיע בזמן שהמצב השלטוני הן בגדה המערבית והן בעזה, נמצא בתהליך מתקדם של התפוררות, כאשר שתי הממשלות אינן מסוגלות לספק את הצרכים המינימליים של האוכלוסייה. ייתכן שהכרזתו של אבו מאזן על "מסירת המפתחות" לישראל הייתה מצג שווא, ואולם, אם ייווצר בגדה המערבית וואקום שלטוני, הוא יוביל לאסון הומניטרי ולכאוס, שיאלץ את ישראל לחזור ולהשתלט על כל הגדה המערבית. האחדות בין פת"ח וחמאס לא יכולה למלא את החסר שנוצר בגלל הסגר המתמשך על השטחים הכבושים. שעת האמת מתקרבת, ואתה ההתפכחות מההזיה של הימין הישראלי, שהמצב הנוכחי יוכל להמשך לעד.